ערוץ 10 זכה לארכה, אבל הוא זקוק להרבה יותר. הוא זקוק להבטחת קיומו לאורך זמן. סגירה של הערוץ הזה לא תהיה עוד תחנה במשחק הכיסאות המוזיקלי של התקשורת הישראלית, אלא אובדן של ממש, ואישית תהפוך אותי לחסר בית טלוויזיוני. בהבדלים מתבקשים, זה מה שהרגשתי כאשר סגרו את "חדשות", שהייתי עורך הדעות שלו, הוא נולד בשבילי ואני בשבילו. הפעם הבית הוא שלי כצופה, ברירת המחדל של השלט.

אמצעי תקשורת הוא יצירה קולקטיבית הנוצרת לאורך שנים. עם השנים הוא מגבש לעצמו אישיות משלו, כללים פנימיים המכוננים אותו, והם הופכים חזקים יותר מהדמויות העומדות בחזיתו ועוד יותר מן הדמויות המנהלות אותו. זה כך בעיתונות המודפסת, זה בולט מאוד באתרים המובילים באינטרנט, אלה ההבדלים הגלויים לעין בין רשת ב', גלי צה"ל ורדיו 103 כמשל, וזה כך בערוצי הטלוויזיה הישראליים.

המוקד להשוואה הוא ערוץ 2. הוא נולד כבשורה של הטלוויזיה המסחרית ומצא את ערוץ 1 מנומנם, מבוהל, אחוז בהסכמי עבודה כובלים ובתלות גלויה או סמויה בפוליטיקאים הממונים עליו. ערוץ 1 אינו ערוץ רע, אבל הכבלים הישנים מונחים בחצרו, והשינויים שהוא עורך הם שוב ושוב ריצת מאסף ולא מהלכים מובילים. בד בבד הוא נשאר מזוהה עם הדור שגדל עליו והתקשה לעבור דור נוסף, שלא לדבר על שני דורות. איילה חסון, תלמידתי לשעבר, עושה כמיטב יכולתה, והיא לא לבד, אבל משהו יושב על הערוץ הזה, והוא לא רק הרגלי הצפייה המשתנים.

ערוץ 2 ריכז אליו את מיטב הכוחות הטלוויזיוניים, את הכסף הגדול (ההולך וקטן) של המפרסמים, את מכונת הרייטינג, ועשה ועושה דברים יפים. ואולם, הוא אימץ בחום רב מדי את התפקיד שאיש לא ביקש ממנו: הממלכתיות, אותו יצור חמקמק שאי אפשר לתרגם אותו לשום שפה, פרט אולי לרוסית. הממלכתיות הטלוויזיונית פירושה שבכל מהלך שאתה עושה, בכל דיווח, בכל בנייה של דרך פנייה לצופים ושל בחירת הנושאים אתה זוכר שאתה לא רק עיתונאי או איש תקשורת, אלא גם מייצג של תופי השבט העמומים, של הרצון הקולקטיבי הקמאי, של "זרם מרכזי" כלשהו שהישראלים אוהבים כל כך, בוודאי בפרוס הבחירות.

זו אינה הכרזה בוטה כמו זו של עורכי "ישראל היום" או העורך היוצא של אתר ואללה!, אלא חלק ממה שכבר זורם בעורקים, רכיב של אותו דימוי שנשחק לעייפה: הדנ"א של הערוץ. כך זה במהדורות החדשות (או כפי שכינה זאת יגאל שילון השבוע "מהדורת השבט"), ובשאר תוכניות האקטואליה. ספינת הדגל המצוינת של ערוץ 2, "ארץ נהדרת" היא סוג מיוחד של סאטירה ממלכתית. "מצב האומה" ו"עובדה", במגבלות מסוימות, הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

מתוך קמפיין ערוץ 10 נגד סגירתו

*

אז בערוץ 2 יש טלוויזיה טובה, אבל ערוץ 10 מראשית קיומו הבהיר לי שאני שם, ושם השלט. זה לא רק "לונדון וקירשנבאום", שבו יושבים מדי יום וממציאים באורח פלא בדיוק את הנושאים שהעסיקו אותי בעת קריאת עיתון הבוקר (גילוי נאות, "הארץ"); זו לא רק מהדורת החדשות, זה לא רק רביב דרוקר ונדב אייל ומתן חודורוב ושורת עמיתיהם המצוינים, שכולם משדרים את המסר הסמוי: אנחנו לא ממלכתיים. ישראלים, אבל לא ממלכתיים. לא מהאו"ם, אבל לא ממלכתיים. לא פרינג', אבל לא ממלכתיים. קודם כל עיתונאים. קודם כל מציצים בחשד גלוי על מי שמנהל אותנו, שופכים דוק של אירוניה על המזון המוגש עוד לפני שנבדק טעמו, כי בלי אירוניה אי אפשר לצלוח את ענייני הציבור היגעים שלנו. ואגב, דווקא בתחום הסאטירה ערוץ 10 לא השיב מלחמה לערוץ 2, וחבל. עוד לא מאוחר.

מדי פעם ניסו להפוך את ערוץ 10 לערוץ 2 באמצעות מנהל זה או אחר, וההשתלה נדחתה לעיני כל, ומן הרגע הראשון. ערוץ 10 שרד לעת עתה, וזה גם טיפ לבעלים הבאים ולמנהלים הבאים: אל תנסו לשנות אותו, זה יהרוג אותו סופית. לתרבות הטלוויזיונית של ערוץ 10, בעיקר בשידורי האקטואליה שהם לבו הפועם, אין תחליף.

איך מתרגמים את זה לכסף, לאיתנות כלכלית ולחוסן מול הפוליטיקאים? ממש אין לי מושג. אם היה לי, אולי הייתי רוכש אותו ומעניק לו נשיקת חיים, לפחות ל-15 שנה.

רוביק רוזנטל הוא הבעלים והיוצר של אתר "הזירה הלשונית", www.ruvik.co.il