למוחלשים לא איכפת משחיתות? נכון, כי זה פריבילגיה

אחד הדברים המעניינים בהיסטוריה של הסוציאליזם היא העובדה שרוב ההוגים הגדולים ומובילי המהפכות הסוציאליסטיות הגיעו ממשפחות מבוססות. קארל מרקס היה בן למשפחה מבוססת מן המעמד הבינוני-גבוה. פרידריך אנגלס, שותפו לכתיבת המניפסט הקומוניסטי, היה בן למשפחת תעשיינים עשירה. ולדימיר איליץ' אוליאנוב, לנין, גדל בבית שלא חסר בו דבר, ושותפו למהפכה הסובייטית לב טרוצקי גדל במשפחת איכרים יהודית עשירה. צ'ה גווארה גדל במשפחה אינטלקטואלית ואמידה, ושותפו לדרך, פידל קסטרו, היה בן לבעלי אדמות.

הדברים נכונים כמעט בכל מהפכה סוציאליסטית שאותה נבדוק: המובילים האידאולוגיים הם כמעט תמיד כאלה שטופחו להיות בני המעמדות העליונים, ובכל זאת בחרו לעשות מהפכה שמשמעותה היא – להלכה, גם אם לא בהכרח מעשה – העברת הכוח השלטוני למעמדות התחתונים. הסיבה לכך היא פשוטה עד כאב. למי שבטנו מקרקרת מרעב, או למי שמחשבות על איך יסיים את החודש טורדות אותו מדי לילה, אין זמן לחשוב על תיאוריות גדולות או שיטות ממשל. הוא עסוק מדי בניסיונות לשרוד. לאמידים ולעשירים, לעומת זה, יש די זמן להרהר, לבחון, לבדוק, לדון ולהשתכנע – ועל כן יש להם גם זמן לעסוק בפוליטיקה, ולארגן מהפכות ושינויים.

מצבם הכלכלי של רבים מדי מבין אזרחי ישראל אינו טוב כלל, אך הוא ללא ספק רחוק מאוד ממצבם של תושבי רוסיה הצארית, או קובה שנאנקה תחת אונס כלכלי של תאגידים אמריקניים. אם מישהו חושש מהפיכה קומוניסטית בישראל, הוא יכול להרשות לעצמו לנשום לרווחה: זה לא יקרה.

מה שעוד לא יקרה, כתוצאה מכך שמצבם הכלכלי של רבים מדי מבין אזרחי ישראל אינו טוב, הוא המחשבה של מי מבין האמידים ולפיה הישראלים השייכים למעמדות הסוציו אקונומיים הנמוכים מגלים עניין כלשהו בשיח ה"שחיתות" או ה"נורמות" או "האיום על הדמוקרטיה". לשיח הזה, שהוביל את מחנה "רק לא ביבי" בבחירות האחרונות, יש משהו משותף יסודי עם אותם הוגים סוציאליסטיים שאיתם פתחנו – הפריבילגיות.

מי שלא מרוויח כמעט, לא מפסיד מהשחיתות

שיח השחיתות הוא שיח פריבילגי, מעצם היותו שיח של מוסר ואידאולוגיה ולא שיח של הישרדות ושל מלחמת קיום. זהו שיח שיכולים להשתתף בו אך ורק מי שבטנם מלאה, מי שאין סכין כלכלית על צווארם, מי שמרגישים שהם נלחמים על איכותם של החיים – ולא על עצם קיומם של החיים. הדיון אודות האיומים על בית המשפט וכפועל יוצא האיומים על הדמוקרטיה, הם דיונים שאותם יכולים לקיים מי שרואים בבית המשפט כגורם חיוני המסייע לשמור על סדר, אולם מודרים ממנו כל מי שבעבורם בית המשפט הוא עוד גורם המתקשר אסוציאטיבית לחובות, מאסרים והוצאה לפועל.

במילים פשוטות: לעניים, למוחלשים, למוכים, לפריפריאליים, לכל מי שחש עצמו מחוץ למעגלי ההשפעה – אין שום עניין בדיונים הערכיים שמתנהלים בין אלה שמושכים את השכר הממוצע במשק כלפי מעלה. אם לתת דוגמה מהכדורגל, זה קצת כמו לנהל דיון האם מסי גדול יותר מרונאלדו עם אוהד של הפועל ראשל"צ, בזמן שקבוצתו נאנקת ונאבקת על המגרש נגד ירידה מהליגה השנייה לליגה השלישית: לא אכפת לו מזה עכשיו. בכלל בכלל לא.

לעובדה שהשחיתות האישית של פוליטיקאים נמצאת די נמוך בסדר העדיפויות של רבים מבין המוחלשים בחברה הישראלית יש עוד סיבה, פרגמטית: הם לא מפסידים ממנה כלום כמעט. בניגוד לעשירים ולאמידים שיכולים לבוא ולהגיד "עושים מעשי שחיתות בכספי המסים שלנו", מי שלא מרוויח כמעט, גם לא מאבד שום דבר עם עושים מעשי שחיתות בכסף שכלל לא נתן למדינה. למעשה, אפשר לומר כי בעבור מי שתופש את המלינים על השחיתות כחברים באותה קבוצת התייחסות עם מי בעלי ההון והעשירים – רבים מביניהם תופשים עצמם בטעות כשמאל ודופקים את העובד המוחלש בתלוש המשכורת – יש אפילו קסם וסיפוק מסוים בידיעה שאותם אנשים שדופקים אותו, נדפקים בעצמם.

לייצג את אופקים ולא את ההתיישבות הכפרית

זו הסיבה, אם תרצו, שבגללה המחאה של 2011 איבדה את האפקט שלה מרגע שבו הפסיקה לדבר על ערכים אוניברסליים של שוויון וצדק חברתי והוסטה מחדש לשיח על מחיר הקוטג'. מי שמבטיח עולם השואף להיות שוויוני, יזכה לקשב של מי שבטנו מקרקרת, שכן בעולם השואף להיות שוויוני איש אינו רעב. מי שיבטיח ש"מי שעשה צבא ותרם למדינה" או "זוגות צעירים אחרי אוניברסיטה" או "כל מי שאינו ערבי או חרדי" יהיו מי שזכאים לשוויון, אפשר שיזכה לתשומת לבם של הפריבילגים שעשו צבא ותרמו למדינה, למדו באוניברסיטה ואינם ערבים או חרדים – אבל ככל שאלה יקבלו הטבות, כך יועמק חוסר השוויון, וכך תגדל הטינה (המוצדקת) שחשים מי שאינם חלק ממעגל הזכאים להיות במיינסטרים, ויקטן דרמטית הסיכוי שישלבו ידיים עם אותם בעלי פריבילגיות.

מי שרוצים להבטיח את קיומו של עאלק-שמאל, שמאמין בהפסקת הכיבוש כי "איכס, מלא ערבים שם", ומאמין בקפיטליזם כי "שוק חופשי ירפא הכל" (בתוספת "עם חמלה", כמובן) – צריכים להמשיך בכל הכוח לדבר על שחיתות, ועל נפוטיזם, ועל "אצלנו לא תהיה תרבות של ועדים" וכמובן להיכנס באבי אביה של גילה אדרעי שהיא גם אישה, גם מזרחית, וגם יש לה פה אללה יסתור.

מי שרוצים להיות שמאל אמיתי, אותנטי, מכיל, הומניסטי, אכפתי, סוציאליסטי (או בעברית: חברתי) – כדאי שיבין שבעלי הברית שלו הם הוועדים והאיגודים, הערבים, המיעוטים, וכל מי ששייכים למעמד העובדים במדינת ישראל. השמאל צריך לייצג את אופקים, ולא לייצג את ההתיישבות הכפרית המופרטת. הוא צריך לעמוד לצד תושבי חצור הגלילית ולצד תושבי הכפרים הערביים, לא לצד תושבי המועצה האזורית משגב. הוא צריך להיות יותר בת ים וראשון לציון, ופחות רמת השרון וכפר סבא.

"קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה, עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב" – השורות הראשונות באינטרנציונל הסוציאליסטי (תרגום של אברהם שלונסקי) הן תיאור מדויק של בעלי הברית הטבעיים של השמאל: החלכאים, הנדכאים, המוכים, המיעוטים, המודרים. אלה שסובלים מהשחיתות האמיתית, שכמה מבין מחולליה הם "אנשי שמאל": האלימות הכלכלית. אלא שעל השחיתות הזאת נמנעים רבים בשמאל מלדבר, שכן יש להם יותר מדי להפסיד אם תיפסק.

לא, זו לא "הבעיה של השמאל". זו הבעיה של המון אנשי ימין, שבטוחים שהם שמאל רק כי הם לא בעד הכיבוש – ואחר כך לא מבינים למה הפלבאים מהדרום ומהצפון אינם מצביעים כמוהם.