בסביבות השעה 8:30 בבוקר הופיעו בדלת שלה שלושה שוטרים, שני גברים ואישה, מלווים במנעולן. היא ידעה שיש סיכוי שיגיעו, אבל מאוד קיוותה שאיכשהו, כמו בפעמים הקודמות, תצליח לחמוק מזה. אולי פתאום מישהו יוותר לה. אולי בהתערבות אלוהית יקרה נס, ומשהו ישתנה.

הצו של בית המשפט היה ברור. יש לפנות אותה מהדירה השכורה עד 6 ביולי. בעל הבית לא קיבל ממנה שכר דירה כמה חודשים, ועם כל ענייני הקורונה והכל היה לו ברור שהיא לא תגדיל פתאום את ההכנסה שלה ותכסה את החוב, וגם העובדה שאמרה לו שבעלה לשעבר הפסיק לשלם את המזונות, באחד מנסיונות השגת הרחמים, לא תרמה לתחושת הביטחון שלו ביכולתה להחזיר את הכסף.

"לא, בבקשה לא", היא אמרה בדמעות כשפתחה להם את הדלת, "בבקשה. יש לי פה שני ילדים. בבקשה תלכו". השוטר הראשון, עם שיער בהיר ומסכת מנתחים על הפנים, אמר לה שהם פה כדי לבצע את צו בית המשפט. היא שוב התחננה, אבל הוא הסביר שאין מקום לערעורים. כעת הבכי המתחנן הפך לצעקות. לא עוד "בבקשה" אלא בעיקר "אל תעשו לי את זה! אל תוציאו אותי מהבית! אין לי לאן ללכת!".

כעת השכנים כבר יצאו מהדלתות לחדר המדרגות. הם יודעים על המצוקה שלה. הם זכרו איך לפני כשנתיים היא קראה לשוטרים – מאותה תחנה, אולי אפילו אותם שוטרים ממש – כשבעלה אז היכה אותה. היא הראתה להם את הסימן הכחול על הזרוע, והם תמכו בה ככל שיכלו. אחת התקשרה לרווחה, אחר הציע את קשריו עם שוטר שהוא גיסה של אחותו. הם לא אנשים שמחוברים למרכזי השילטון והכוח, אבל הם אנשים טובים ואכפתיים, והם מנסים לעזור הכי טוב שהם יודעים.

השוטר הראשון, עם שיער בהיר ומסכת מנתחים על הפנים, אמר לה שהם פה כדי לבצע את צו בית המשפט. היא שוב התחננה

בתוך כמה דקות כולם כבר הבינו מה קורה. לכניסה לבניין הגיעה משאית שעליה כתוב "אחסנת תכולת דירות ומשרדים" עם טלפון ליצירת קשר ותמונה של שולחן כתיבה ולידו כיסא מנהלים, מסוג התמונות שרואים בפרסומות של רשתות כלי הכתיבה לקראת פתיחת שנת הלימודים, ליד תמונות של מוצרים אחרים כמו עטים או ילקוטים. היום המשאית הזאת תתמלא בארון בגדי ילדים, בשולחן אוכל, בצעצועים, בבגדי נשים, במכונת כביסה.

שלושת העובדים ישבו ליד המשאית והמתינו שהשוטרים יקראו להם לבוא למעלה. הם מתורגלים כנראה. השוטר עם השיער הבהיר שחרר את המנעולן לדרכו, כנראה כי ראה שאין צורך לפרוץ לדירה, או שיצטרכו את שירותיו בהחלפת המנעול כך שהדיירת לא תוכל להיכנס רק מאוחר יותר, אחרי שהפינוי יסתיים. השוטרת נעמדה בינתיים מול הדיירת שהסבירה בצרחות שהיא לא אשמה שהוא לא משלם ונקלעה לקשיים, ואין לה לאן ללכת, ומה יהיה עם הילדים, ואם היא יכולה בבקשה לעזור לה כי אולי גם היא אמא או שתהיה אמא. השוטרת רק הדהדה, בקול הכי אמפתי שיכלה ומבעד למסכה, את מה שאמר השוטר עם השיער הבהיר: אין מה לעשות. צו זה צו, והיא תפונה מהבית.

הבכי המתחנן הפך לצעקות. לא עוד "בבקשה" אלא בעיקר "אל תעשו לי את זה! אל תוציאו אותי מהבית! אין לי לאן ללכת!"

היא הצליחה להירגע מעט אחרי שהשוטר השלישי, שעמד עד אז בדלת כמאבטח – אולי מחשש שאחד השכנים ינסה לפרוץ פנימה מסיבה עלומה כלשהי – הביא לה כוס מים קרים מהמטבח. היא התיישבה על הספה, ובכתה בכי חרישי. הצעקות הפסיקו.

ואז נשמע הקול המוכר כל כך של משאית שעושה רוורס. העובדים למטה קיבלו סימן מהשוטר להתחיל לעבוד. היא מיהרה למרפסת ואז ראתה לראשונה את כלי הרכב שאליו יועמסו כל חייה. "לא!!!", היא צעקה שוב, "די! לא!!!".

השכנה מלמטה ניסתה להשיג את מחלקת הרווחה של העירייה. היא פנתה לעובדת סוציאלית שהיא מכירה, וזו נתנה לה את המספר. "צריך לארגן להם מקום לישון ללילה, משהו", החליטה יחד עם יו"ר ועד הבית. בעירייה אמרו שינסו לשלוח מישהו לקראת אחר הצהריים. קורונה עכשיו, וכולם עובדים ברבע כוח אם הם בכלל עובדים ולא בחל"ת. "אבל הפינוי הוא עכשיו", אמרה השכנה בקול שבור, "היא צריכה עזרה עכשיו". אין מה לעשות, הסבירו ברווחה. אחר הצהריים זה הכי מוקדם שיוכלו לשלוח מישהו.

בעירייה אמרו שינסו לשלוח מישהו לקראת אחר הצהריים. קורונה עכשיו, וכולם עובדים ברבע כוח אם הם לא בחל"ת. "אבל הפינוי הוא עכשיו", אמרה השכנה בקול שבור

כשהמובילים עלו למעלה היא התמוטטה על הרצפה בבכי. השוטר עם השיער הבהיר הושיט יד למכשיר הקשר שלו, כאילו בא להודיע משהו למישהו, אבל השוטרת סימנה לו עם הראש שאין צורך. השכנים התלבטו אם לעזור לה לארוז יהיה בגדר עזרה לדיירת, או שיתוף פעולה עם הרשויות נגדה. ההחלטה היתה ללכת לעזור, אם היא תרצה בכך. היא לא תמכה ולא התנגדה – היא רק ישבה בדממה.

ארון אחרי ארון אחרי מכונה חשמלית אחרי בגד אחרי מיטה יצאו מהבית, והיא ישבה על הרצפה בעיניים נפוחות מדמעות כשמטר ממנה ומאחוריה ניצב השוטר עם השיער הבהיר, מוודא שאכן מדובר בכתב כניעה ושאין בכוונתה לזנק על המובילים שמפנים את הבית. השוטרת ירדה בינתיים לסיגריה עם השוטר השלישי. "אין מה לעשות", היא אמרה לשכנים שקשרו שיחה עם השניים מתחת לבניין, "ברור לי שהיא במצב קשה, אבל צו בית משפט הוא צו בית משפט".

הילדים של הדיירת היו כל הזמן אצל השכנה מלמטה, שנתנה להם לשחק בכל הצעצועים שהיא מחזיקה בבית בשביל הנכדים. מפעם לפעם הם הגניבו מבט דרך הדלת וראו את כל הרהיטים והחפצים שהכירו מורדים למטה בידי אנשים זרים. השכנה ניסתה למנוע מהם להגיע לדלת, אבל זה היה חסר סיכוי – הרי אי אפשר להסתיר מהם שאת היום הזה יסיימו בלי בית.

עד 12:30 בצהריים כבר הוציאו את רוב הדברים החוצה. היא נשארה על הרצפה, שוכבת על הגב בלי לומר מילה עם העיניים נעוצות בתקרה. ככל שהדירה התרוקנה, היא יכלה לשמוע טוב יותר את הד הצעדים של המובילים, השוטרים, והשכנים האחרונים שעוד היו בדירה. כשהם סיימו לארוז הם לא ידעו מה לומר. בשבעה, כשיוצאים מבית האבלים, אומרים "שלא תדעי עוד צער" או "משמיים תנוחמי" – אבל מה נהוג לומר לאדם שנזרק מהבית? מה מאחלים? איזה משפט אומרים כדי להביע אמפתיה במצב כזה? 

מפעם לפעם הילדים הגניבו מבט דרך הדלת וראו את כל הרהיטים והחפצים שהכירו מורדים למטה בידי אנשים זרים. השכנה ניסתה למנוע מהם להגיע לדלת, אבל זה היה חסר סיכוי

הם יצאו בדממה, עם ראש מורכן, והיא המשיכה לשכב שם, על הרצפה, ומבטה לא זז לרגע מהתקרה, כאילו הצבע הלבן שמעליה הוא איזושהי נקודת משען שמצאה. לפני שהוציאו את החפצים האחרונים, השוטר עם השיער הבהיר, השוטרת והשוטר השלישי הציעו לה לצאת החוצה. אולי יהיה לה קל יותר אם לא תראה את הבית הריק לגמרי. היא סירבה. כשהוציאו את החפצים האחרונים בכתה שוב וזעקה שהיא לא מסכימה לצאת מהבית.

השוטרת והשוטר השלישי אחזו בה בכוח, והוציאו אותה מחוץ לדירה. השוטר עם השיער הבהיר הסביר לשכן ששאל אותו למה לעשות זאת באלימות, שזו תופעה מוכרת. "רוב המפונים מהבית לא רוצים להרגיש שיצאו בלי מאבק", הסביר בקול שקט, "אז אנחנו נותנים להם תחושה של מאבק. זה חשוב להם". הוא החל לרדת במדרגות בעקבותיהם ובעקבותיה. בקומה למטה, אחרי שהבטיחה לשוטרים שנרגעה, היא אספה את הילדים מהשכנה.

רעש של טריקת דלתות כבדות וצפצוף של רוורס נשמעו מתחת לבניין. אחד המובילים הדליק סיגריה לו ולחבר שלו, בזמן שהעובד השלישי התחיל לכוון את המשאית החוצה, לעבר הרחוב. שניהם עלו לקבינה עם הנהג ויצאו לדרך. השוטרים עמדו ליד המנעולן שהגיע להחליף את מנעול הדלת. זה לקח לו רבע שעה בערך. הוא ירד איתם למטה, נכנס לרכבו ונסע משם. השוטרים נכנסו לניידת שהמתינה להם בחניה, ובדרך חלפו על פניה. היא סירבה לכל הצעות השכנים להיות אצלם בינתיים, וישבה למטה עם הילדים ששיחקו סביבה. "אני מקווה שדברים יסתדרו לך. בהצלחה", אמר השוטר השלישי בקול רך כשעבר לידה.

היא לא סובבה את ראשה לעברו, לא ענתה לו, ושום שריר לא זע בפניה. היא רק הסתכלה קדימה, לנקודה עלומה ברחוב, מנותקת מכל מה שקורה סביבה. צו זה צו, חוק זה חוק, ונסים לא קורים באמת.