"זו החלטה חסרת תקדים: הקצאה של 5,000 דירות לדיור הציבורי, בין אם דרך בנייה או רכישה. אינני זוכר ב-20 שנות האחרונות החלטה בסדר גודל כזה", כך אמר שר הבינוי והשיכון זאב אלקין בראיון שערך עם קרן נויבך בתכנית סדר יום, מיד לאחר אישור התקציב. אלא שיישום ההחלטה, כך אמר, ייקח "לא פחות משלוש או ארבע שנים". וזה לא רק משך הזמן, ההחלטה רחוקה מלענות על כל הצרכים: בישראל ישנם כיום כ-30 אלף ממתינים לדיור ציבורי, מהם 25 אלף זכאי משרד הקליטה.
על עובדה אחת אי אפשר להתווכח עם אלקין: ממשלות ישראל לדורותיהן הביאו את מאגר הדיור הציבורי לשפל היסטורי של 2.5 אחוז מכלל הדירות ב-2018 לעומת 23 אחוז בשנות ה-70, זאת לעומת ממוצע של 10 אחוז במדינות ה-OECD.
הדירות הציבוריות מוצעות להשכרה לציבור שמתקשה לקנות או לשכור דירה בשוק החופשי. הזכאות לדיור ציבורי מוגדרת לפי נהלי משרד הבינוי והשיכון, בין היתר על פי מצב סוציו-אקונומי ורמת התפקוד הפיזי ופוטנציאל ההשתכרות של המבקש. בהיעדר עתודות של דיור ציבורי, ההמתנה יכולה להימשך שנים ארוכות.
מדוח של מרכז המחקר והמידע בכנסת, שפורסם בשבוע שעבר, עולה כי בסוף 2020 כלל מלאי הדיור הציבורי כ-53 אלף דירות ב-185 יישובים, מהן 785 דירות שאינן מאוכלסות וממתינות לשיפוץ ו-1,549 דירות המושכרות לגופים ציבוריים. מספר זכאי משרד השיכון והבינוי עמד בסוף 2020 על 6,844 ממתינים לאכלוס, מהם 2,522 הממתינים להחלפת דירה. מספרים אלה אינם כוללים את זכאי משרד הקליטה, הממתינים לאכלוס בדיור הציבורי.
"מאז שנת 2011 הצטמצם מלאי הדירות ב-19 אחוזים", נכתב בדוח. מדובר בירידה ממוצעת של 2 אחוז בשנה, זאת בזמן שמספר הממתינים גדל ב-63 אחוז בין 2016-2020.
קודם דירה ואז נגישות
מאחורי הנתונים היבשים, עומדות משפחות וילדים החיים במציאות בלתי אפשרית. משפחת יצחק מירושלים הוכרה כזכאית לדירת שלושה חדרים בדיור ציבורי לפני כשנה, כשלפניהם לא פחות מ-250 זכאים הממתינים לתורם.
לבני הזוג שני ילדים. בנם בן השלוש אובחן עם תסמונת נדירה הגורמת להגבלת תנועה בגפיים ועבר מספר ניתוחים ואשפוזים. אמו, שירה, נאלצה לסגור את העסק שניהלה בשל מחלת בנה והמשפחה מתקיימת מקצבאות נכות של הבן והבעל.
בשל ההמתנה הארוכה שעמדה בפניהם לקבלת דירה, בייאושם הם החליטו להיענות להצעה של משרד השיכון, והסכימו להתגורר בדירת שני חדרים. הם חשבו שהצעד הזה יקדם אותם מהר יותר בתור, כך לפחות נאמר להם. פשרה זו אמנם העלתה אותם למקום ה-27, וכיום הם נמצאים כבר בעשיריה הראשונה, אך לדבריהם איש לא יצר איתם קשר מאז. "יום אחד את מתקשרת למשרד השיכון ואת מספר 6 בתור, אחרי יומיים את מספר 9, אחר כך 7, אחר כך 11, ואת לא יודעת מתי התור ייגמר", אומרת יצחק.
שירה יצחק: "יום אחד את מתקשרת למשרד השיכון ואת מספר 6 בתור, אחרי יומיים את מספר 9, אחר כך 7, אחר כך 11, ואת לא יודעת מתי התור ייגמר"
הסאגה של יצחק לא מסתיימת כאן. בנה זקוק לכיסא גלגלים ממונע שמגיע לו דרך משרד הבריאות. כדי להיות זכאי לכיסא, על המשפחה להתגורר בדירה נגישה. אלא שכדי להיות זכאים לדירה נגישה, עליהם להציג בפני משרד השיכון אישור רכישה של כיסא הגלגלים הממונע. וכך נופלת המשפחה בין הכיסאות באופן אבסורדי. "אני לא יודעת מה אמור לבוא קודם: הביצה או התרנגולת" אומרת שירה יצחק. "עכשיו הכי דחוף לנו לקבל דירה, ואחר כך נאבק על הנגישות".
משרד הבריאות מסר בתגובה: "במשרד הבריאות לא התקבלה כל בקשה למכשירי שיקום וניידות עבור הנ"ל. על כן איננו יכולים להתייחס לפניה זו. ככל שתתקבל בקשה לאביזרים, זכאותה תיבחן". אלא שבידינו נמצאים מסמכים המעידים כי נשלחה בקשה כזו.
"חיה מתרומות"
גם א' נאלצת להתמודד עם מציאות עגומה וחוסר וודאות בעת ההמתנה לאכלוס בדיור ציבורי. לה ולבעלה יש חמישה ילדים וחובות גדולים בהוצאה לפועל, שאליהם נקלעו לאחר שעסקים שהקימו כשלו. תחת עול החובות וההכנסה הנמוכה, המשפחה הוכרה כזכאית לדיור ציבורי לפני כארבעה חודשים. מקומם בתור לדירה בעיר ירושלים הוא 470, ולמשפחה צפויה המתנה של שנים ארוכות עד לאכלוס.
כיום א' עקרת בית ובעלה מצא עבודה במשרה חלקית. הם אינם מצליחים לשלם את מחיר השכירות ולעמוד בדרישות בעלי הדירה בהיעדר ערבויות ובטחונות. "אנחנו צריכים לבחור אם להאכיל את הילדים או לשלם את השכירות", היא אומרת. "אנחנו כמובן לא יכולים להשאיר אותם רעבים, וכבר אין לנו יכולת לספק להם קורת גג. אני מכירה משפחה שהייתה במקום כל כך נמוך ברשימה כמונו, עברו חמש שנים והם עדיין לא התאכלסו. יש לפניהם עוד 100 מספרים. לא נשרוד כל כך הרבה זמן בלי להיזרק לרחוב".
ב' התגרשה בשנת 2017 לאחר שסבלה מאלימות נפשית, פיזית וכלכלית בנישואיה, וספגה גם איומים ממשיים על חייה. כיום היא מתגוררת בירושלים עם שתי בנותיה הבוגרות, בנות 21 ו-23 וחולקת משמורת משותפת על הילד בן ה-13 עם בן זוגה לשעבר. בתה של ב' סובלת מהפרעות נפשיות והיא עצמה חולה בסכרת.
לאחרונה מצבה הבריאותי של האם הלך והידרדר, עד כדי אובדן שליטה בסוגרים. למרות זאת היא סורבה לזכאות בדיור הציבורי בטענה ש"גודל המשפחה אינה מזכה אותה", וזאת כי אינה אם לשלושה ילדים מתחת לגיל 18, אחד הקריטריונים לזכאות. "אני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם שכירות וחיה מתרומות", אומרת ב'. "אם לא אנשים טובים, לא היה לנו מה לאכול".
"קשה לנשים לצאת ממעגל האלימות כאשר לא קיימת רשת ביטחון העונה לצורך הבסיסי לקורת גג", אומרת ריקי כהן בנלולו, פעילה בפורום הדיור הציבורי וממובילות המאבק. "הרבה נשים נאלצות לבחור בין אלימות הגבר לאלימות המדינה, ולעתים חוזרות בלית ברירה אל מערכת יחסים אלימה כדי לא להישאר ללא קורת גג".
התנגדות של פקידי האוצר
מה שהציג השר אלקין כבשורה – הקצאת כ-5,000 דירות ציבוריות במשך ארבע שנים – לא שונה מההבטחה של שר השיכון לשעבר יואב גלנט, שהציע גיוס כספים לטובת דיור ציבורי מחוץ לתקציב, באמצעות גיוס אג"ח, הפרשת תקבולי רמ"י, הקצאת 5 אחוז מהדירות המתוכננות ו-5 אחוז מהדירות בפרויקט "מחיר למשתכן" לטובת דיור ציבורי, ועוד.
התוכנית של גלנט נועדה להגדיל את מלאי הדירות הציבוריות ב-7,200 דירות לשנה, בנוסף להקצאה חד פעמית של 800 דירות, וכך להגיע בתוך עשור להרחבת המאגר בככ-73 אלף דירות. על פי מבקר המדינה, התכנית נתקלה בהתנגדויות רבות של פקידי האוצר שהעדיפו מתן סיוע בשכר דירה לטווח ארוך במקום רכישת דירות.
פתרון הזה לא רק פוגע בשכבות המוחלשות, שלעתים קרובות אין ביכולתן לעמוד במחירי השכירות למרות הסיוע ולספק את הערבויות הנדרשות לחוזה שכירות, אלא גם במעמד הביניים, בכך שבדרך זו הכספים ממשיכים לזרום אל בעלי ההון ומייקרים עוד את שוק השכירות.
"פקידי האוצר טוענים שהמחסור נוצר כתוצאה ממכירות דירות ציבוריות לזכאים במחיר מסובסד, בהתאם לחוק הרכישה שנועד לאפשר מוביליות חברתית ומתן הזדמנות שווה לשכבות מצוקה", אומרת ריקי כהן בנלולו. "למעשה, מה שהוביל אותנו לכזה שפל הוא חוסר תקצוב תמידי לטובת הדיור הציבורי מתקציב המדינה ואי רכישת דירות. אפשר גם להוסיף לזה העברת כספים מתקציב משרד השיכון ומכירת עשרות דירות ציבוריות לעמותות המקורבות לשר לשעבר אריאל במחירים מופקרים".
מגמת חיסול הדיור הציבורי הייתה ברורה תחת ניהולו של אריאל כשכיהן כשר מטעם הבית היהודי, שמנהיגה היה נפתלי בנט, ראש הממשלה כיום. אפשר היה להבחין בה עוד מההשקעה שעמדה על סך 142 אלף שקל שנועדה כדי להוריד את המילה "שיכון" משם המשרד ולשנותו ל"משרד הבינוי", שם שהוחזר מיד עם כניסת השר גלנט לתפקיד.
המחלוקות עם פקידי האוצר הביאו לכישלון תכניתו של גלנט ולהמשך ההידרדרות במצב הדיור הציבורי בישראל, כך שכיום תוכניתו של אלקין היא בבחינת כוסות רוח למת.
אחרי שהמירוץ לדירה הציבורית מסתיים, מתחילה ההתמודדות של הזכאים עם חוסר תקצוב לתחזוקת הדירות וחוסר התפקוד של החברות המשכנות.
ש', בת 60, מתגוררת עם ילדיה בדירה ציבורית בדימונה. התקרה נוזלת והקירות מדיפים ריח קבוע של רטיבות. בעבר פרסמנו תחקירים על מקרים דומים שבהם הנזילות סיכנו חיים ואף גרמו למוות של ילד צעיר על ידי התחשמלות. המשפחה פנתה מספר פעמים לחברת עמידר, ללא תגובה. בעקבות פנייתנו נשלחו לדירה רכזים אחראים שבדקו את מצב הדירה. נמשיך לעקוב אחרי הטיפול בה.
תגובת עמידר: "נציין כי בביקור שערכנו בדירה בחודש מרץ האחרון – לא נמצאה נזילה ומצב הקירות היה שונה מהמתואר. בסיור שערכנו בדירה היום, ב', מסרה הדיירת כי המצב נגרם מנזילה בדירה הממוקמת מעליה, שהינה בבעלות פרטית – והנושא טופל זה מכבר ע"י בעלי הדירה. במעמד זה סוכם מולה ומול בעל הדירה הממוקמת מעליה, כי הוא יבצע בדירתה את התיקונים הנדרשים עד ליום ו' הקרוב. בתחילת השבוע יגיעו אנשי מקצוע מטעמנו לקידום טיפול נוסף הנדרש בדירתה. נבהיר כי הדיירת לא פנתה אל מרכז השירות בבקשה לטיפול, ולמדנו על הנושא מפנייתכם. מכל מקום, הודגש בפניה כי אנו זמינים עבורה הן באמצעות מרכז השירות והן באמצעות המוקד הטלפוני. אנו מצרים על אי הנוחות".
ממשרד השיכון לא התקבלה תגובה