"אנחנו באים שמונה חבר'ה מהצוות עם שני ג'יפים", התקשר בבוקר ה-7 לאוקטובר תום קול לחבר, איש מילואים בכיר בחטיבת גולני, "אתה מחייל אותנו?".
"החבר שלי פינה גופות ופצועים עם הרכב האישי שלו", הוא אומר כיום. "קלטתי את ההתנהלות וכמה בלגן יש, התקשרתי לחבר'ה מהצוות, שאלתי 'מי בא?' ואמרתי לו – אני שלך. תפעיל אותי".
שעות מעטות לאחר מכן שבעה אזרחים, יוצאי סיירת צנחנים בני 48, עם מדים, נשקים ואפודים שקיבלו, נכנסו לרצועת יישובי הנגב המערבי, שממדי ההרס בהם היו עדיין רחוקים מלהתברר. הצוות לשעבר מהסדיר הסתובב נשלח בעיקר לבסיסי צה"ל המותקפים, ותחת אש ביצעו משימות מיוחדות כמו חילוץ אמצעי לחימה שנותרו מאחור. מול הצרכים המתרבים וחוסר הסדר, בלטו היכולות הטכניות שלהם ובעיקר כישורי הקומבינה והארגון. מאז, חוץ מבסופי השבוע, הם לא חזרו הביתה.
לפני שבועיים הצליח קול לקבל את המפתח למסגריה של קיבוץ אורים, שפונה לאחר תחילת הלחימה, וחדרים לישון בהם. תושבי אורים מתארחים בקיבוץ אחר ורק גג המרפאה המרוסק מרקטה מזכיר מה קרה שם באותו בוקר.
הם נשארו חמישה, אסף, יפתח, עדי, ערן ותום. במדי ב', שפמים ודרגות קצונה מושאלות, שעוזרות לקבל יחס ולהזיז את הגלגלים. בכל בוקר הם קמים לרשימה חדשה של צרכים שהתעוררו במהלך הלילה, בעיקר אצל חיילי גולני שנכנסים לתוך רצועת עזה ונלחמים שם, בעיקר סביב נושא המיגון, אבל גם "פתרונות לפירים", כלומר למנהרות חמאס.
"בבוקר אני מקבל רשימה של צרכים שעלו בשדה הקרב בלילה, ובמהלך היום אנחנו נותנים פתרונות", אומר תום, "לצבא זה היה לוקח שלושה שבועות או חודש".
בתחילת הלחימה ביקשו מהם בחטיבה למגן מיכליות סולר שנכנסות לעזה. "אמרתי לקצין שפנה אלי שאין בעיה, רק שישחררו ולא יתערבו לי. ביקשתי מפתחות למסגריה, 20 חיילים ואת המיכליות. לקחנו יריעות ותלינו אותן בצורה אחרת לגמרי ממה שהקצין חשב שצריך. בארבע עמדו פה המיכליות מוגנות. באותו לילה המיכליות נכנסו, חטפו אש חיה, חלק מהצמיגים התפוצצו – אבל הן נשארו שלמות ואף אחד לא נפגע. פתאום כולם הבינו שלקחנו משימה ועשינו טוב ועמדנו בזמנים, ומאז מזרימים לנו משימות כל הזמן. אנחנו נותנים פתרונות קצה ללחימה מעכשיו לעכשיו של חטיבת גולני".
שני האמרים פתוחים מגיעים למסגריה, עליהם חיילים בסדיר עם עיניים אדומות שאמורים להיכנס לעזה בלילה. תום וחבריו, שלושה מהם רתכים, מכינים מלבנים גדולים מברזל, מחברים אליהם יריעות קולטות נתזים, ומרתכים אותן אל ההאמרים, בזמן שהחיילים אוכלים ונרדמים על השולחן. אחר הצהרים הם יצאו למטווח לא רחוק משם, ירו על המגנים שיצרו כדי לבדוק אם יעמדו במשימה. את החומרים הם מממנים עם כרטיסי האשראי שלהם, ומחפשים למי להגיש קבלות.
"חוסר הסדר כל כך גדול", אומר תום, "שאני אומר לצבא את מי אני ממגן קודם ומי נכנס רק מאוחר יותר. הגיעו השבוע האמרים, מיגנו אותם, ואז הגיעו אחרים, שהתברר שצריכים להיכנס כבר בלילה. הורדתי את המיגון מאלה שבאו קודם, הם כל כך התבאסו, אבל לא היתה לי ברירה. יש לצבא פתרונות לחלק מהדברים, אבל הם מגושמים מדי".
זה נשמע כאילו אזרחים מנהלים את הלחימה.
"הצבא לא אמור לתת פתרונות כאלה. אין לו שום מערכת שאמורה לבנות דברים כמו שאנחנו מייצרים פה, בטח לא מעכשיו לעכשיו. אין דבר כזה, גם לא לצבא האמריקאי. בעיני זה משהו שהיה יכול לקרות רק במדינת ישראל ודווקא לטובה, מהרגע שהוא אמר לי תבואו. אני רואה כאן גמישות של הצבא ליצירתיות שלנו, והמון חיבורים שרק אנשים כמונו יכולים לעשות".
למה זה קורה דווקא במערכה הזו?
"נוצרו כאן תנאים חדשים וקיצוניים שלא הכרנו, לא היה זמן לכלום, והכל מגיע במאסות. מאסות של מגויסים ושל צרכים. האסון שקרה ברמה האזרחית, איפשר לנו לקום וללכת ואף אחד לא דופק לך חשבון שאתה חודש לא בבית. אורים נתן מפתחות ומקום לישון, איפה שאני הולך דואגים לי לאוכל, אני מתרים ברזלים וחומרים והצבא גילה גמישות להכל – כספים, כ"א, לתת לנו להיות חלק מזה. תחשבי כמה הצבא בלחץ שאחד כמוני שהוא כלום יושב פה וממגן את כל הכלים של גולני".