בכל יום נשמעים בגליל העליון רעשים חזקים ובלתי פוסקים של אזעקות, יריות של תותחי צה"ל שממוקמים מחוץ לקיבוצים, קולות של יירוטים ונפילות בשטחים. הם מרעידים את קירות הבתים, ומרעידים את הלב של התושבים שעוד נותרו שם.
"הנחת העבודה היתה כמובן שמתישהו גם המדינה תיכנס לאירוע ותתחבר לסיפור הזה, מה שלא קרה", אמר גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית גליל עליון. מתחילת המלחמה משרדי הממשלה לא לקחו אחריות ניהולית, תקציבים מעטים הועברו, והתושבים של הצפון חשים שהמדינה לא מתייחסת למצוקות שלהם.
מתוך 29 יישובים במועצה האזורית גליל העליון, 22 מוגדרים יישובי קו עימות, כלומר יישובים בעלי רמת סיכון גבוהה וזמן התרעה אפס. וכאשר זמן הכניסה למרחב מוגן הוא פחות מ-10 שניות ורק למחצית מהבתים יש ממ"ד ובמרחבים הציבוריים ביישובים אין מיגוניות – כל שנותר לתושבים הוא להתבצר בבתיהם או במקלטים הציבוריים, או פשוט לקחת את הסיכון ולצאת החוצה. "אין לי באמת זמן לרוץ למרחב מוגן", אומרת שרה שרון, אם לשניים מקיבוץ כפר סאלד. "לעתים האזעקה נשמעת לאחר היירוט או הנפילה" מוסיפה רוני פלס מנאות מרדכי.
יום לאחר אותה שבת ארורה של ה-7 באוקטובר, בהתאם להנחיות של המועצה במקרים של מצב חירום, ביקש ראש המועצה מכל התושבים בגליל העליון להתפנות מבתיהם מחשש לביטחונם וכדי לאפשר לצבא מרחב לפעול, בציפייה כי המדינה תפצה את המועצה הנחשבת כאזור קו עימות בחלקה הצפוני.
ב-16 לאוקטובר, יותר משבוע לאחר המלצתו של זלץ, המדינה נתנה הנחיה לפנות ישובים עד קילומטר מהגבול. שבוע אחרי הוסיפה המדינה ישובים הממוקמים עד שלושה וחצי קילומטר מהגבול, ורק אותן המדינה מפצה תקציבית. בסך הכל, מתוך 22 ישוביי קו עימות, 14 פונו באופן רשמי על ידי המדינה ושמונה נותרו ללא מענה: כפר סאלד, כפר בלום, נאות מרדכי, שדה נחמיה, עמיר, שמיר, להבות הבשן וגונן. "הזוי שאני צריך להסביר למדינה שזה אזור מלחמה", אומר זלץ.
הבעייה אינה תקציבית, כך הבין זלץ לאחר שפנה אל שלומי הייזלר, מנכ"ל משרד האוצר. לדבריו, הייזלר טען כי זו החלטה של הקבינט הבטחוני, שלא רואה צורך לפנות את כל התושבים. זלץ מוסיף כי בין התשובות שאותן הוא מקבל משר הביטחון ואלופי פיקוד, האמירה היא שהפינוי נועד להערכות הצבא ולא מתוך דאגה לביטחון התושבים ולכן אין צורך לפנות את כולם ולפגוע בכך במורל. "אני אומר להם חבר'ה, תתעוררו, תושבים כבר התפנו, שבוע חמישי מחוץ לבית ואלה התשובות".
לכל אזרח שקיבל הודעת פינוי מעניקה המדינה 200 שקלים למבוגר ליום ו-100 לכל ילד או אפשרות להתפנות לבית מלון, כולל כל השירותים הנלווים. שאר תושבי הגליל, שאינם נכללים ביישובים המפונים, מחפשים באופן עצמאי פתרונות עבור משפחותיהם.
"התחושה היא שאף אחד לא דואג לנו", אומרת רעות נון אלישע מכפר בלום, אמא לארבעה שבעלה מגויס לכיתת הכוננות ועבודתו הצטמצמה בשל כך. עם המתיחות הראשונה בצפון היא נסעה עם משפחתה לאילת, אחר כך עברה לטבריה למלון שבו שהו הוריה שפונו מביתם על ידי המדינה. אלא שאחרי יומיים הבהירו לה שעליה להתפנות משום שאין לה תקן. הם חזרו הביתה. "הילדה שאלה אותי אמא, למה פיטרו אותנו מהמלון והחזירו אותנו למלחמה", היא אומרת. "היינו בבית יומיים, וזה היה נורא, הבומים שהרעידו את הבית והצרחות של הילדים, הבנתי שאם אני רוצה לשמור על הילדים שלי אני לא יכולה להיות שם".
כרגע היא מתגוררת עם משפחתה בדירה ששכרה לחודש בטבריה, מחפשת מסגרות חינוכיות שיקבלו את הילדים. "העובדה שאנחנו צריכים לעבור ממקום למקום, לשלם כל כך הרבה כסף, בזמן שההוצאות של הבית ממשיכות כרגיל, זה אבסורד. התחושה היא שהופקרנו, שאף אחד לא דואג לנו. המדינה לא יכולה להגיד בית הלל כן, אבל כפר בלום ושדה נחמיה לא. אי אפשר לשים את הקו ככה".
בשמונת הקיבוצים שנמצאים בקו העימות ולא פונו, מתגוררים כ-9,000 תושבים. כיום נמצאים שם רק שליש מהתושבים. חלקם לא התפנו בשל קושי כלכלי, אחרים העדיפו להישאר.
שרה וטל שרון התפנו עצמאית לאחר פניית ראש המועצה אל התושבים, עברו ממקום למקום בין סאבלטים ואנשים שפתחו בפניהם את הבית, אבל החליטו לחזור. "יש משפחות שהוציאו עשרות אלפי שקלים על שכירויות", אומר טל שרון. "די, נגמר, אי אפשר יותר להמשיך, אז חוזרים הביתה". כעת הם חיים בבית לא ממוגן, מופרדים מהקהילה, עם מעט אנשים שנותרו ביישוב וילדה קטנה שהמסגרת שלה פועלת במשך שעתיים ביום.
"עם הפינויים שהיו מסביבנו, היתה ציפייה שזה יתרחב ועוד מעט יפנו גם אותנו. אני רוצה להאמין שאם לא פינו אותנו, יש לכך סיבה שהיא לא כלכלית", אומרת רוני פלס מנאות מרדכי. ביישוב נותרו עוד מספר קטן של משפחות ותיקות, כמוה, בהן כאלו שחוו את מטחי הקטיושות של מלחמת לבנון השנייה. "אני חייבת לסמוך על המדינה וחייבת לסמוך על הצבא", היא מוסיפה. "אחרת לא יהיה לי במה להיאחז".
רוני פלס: "אני חייבת לסמוך על המדינה וחייבת לסמוך על הצבא, אחרת לא יהיה לי במה להיאחז"
התושבים שנותרו מבקשים מהמועצה שתלחץ על המדינה לפנותם, ובינתיים מצפים למיגון המרחבים הציבוריים, לעזרה בתשלומים, לסיוע ביצירת מסגרות חינוכיות במרחבים ממוגנים ועוד. בינתיים, המועצה המקומית לקחה על עצמה את נושא המיגון, ותציב בקרוב עשר מיגוניות בבתי הילדים בקיבוצים. עלות כל אחת מוערכת בכחצי מיליון שקל. בנוסף, היא תסייע בהפחתת תשלומי הארנונה. זלץ טוען כי המועצה הוציאה מתחילת המלחמה ועד עכשיו כ-22 מיליון שקל, חלק הגיעו מתרומות של מפעל הפיס וגופים אחרים, המדינה העבירה למועצה רק 4.6 מיליון שקל.
"הממשלה לא יודעת לעשות את ההפרדה בין הנושאים הפוליטיים לבין הצרכים אמיתיים", אומר גרשון שרון, מנכ"ל קולחי גליל עליון המתנדב בחמ"ל המועצה. "ראשי רשויות עומדים ובוכים שצריך לשקם ולהעביר כספים וזה לא קורה. בעל הבית השתגע והמזל הוא שיש אנשים בתוך הבית שעוזרים להחזיק את הכל ביחד".
"מבדיקה עדכנית לגבי תקציב החירום שניתן לרשויות המקומיות מטעם משרדי הממשלה, עלה כי נכון ל-9 בנובמבר, משרדי ממשלה ספורים בלבד העבירו תקציבי חירום לרשויות המקומיות וזאת בהיקף כספי מצומצם ביותר", כך כתב מבקר המדינה מתניהו אנגלמן במכתב שהעביר היום לראש הממשלה. "כך נמצא כי בקרב 54 רשויות בקווי העימות נתקבלו תקציבי חירום בהיקף כולל של 57 מיליון שקל בלבד".
עוד המוסיף המבקר: "בשל הפערים במתן שירותים על ידי הרשויות המקומיות ובפרט בשירותי חינוך ורווחה, מומלץ ליצור ודאות תקציבית בקרב הרשויות המקומיות בקווי העימות".
משרד החינוך למשל דואג למפונים למרכזים לימודיים אזוריים, במקרים מסויימים הוא מצרף את הילדים למערכות החינוך הקולטות. בכל מלון, מעבר לצרכים הבסיסיים של המפונים, יש אחראית חינוך, עובד סוציאלי ופעילויות חברתיות. "למשל התלמידים של אחד מהתיכונים שלנו שפונו על ידי המדינה התפזרו: יש קצת בגולן, קצת בראש פינה, 400 שם, 100 שם, 200 בסובב כנרת ו-400 מסתובבים בארץ", אומרת ענת לוי, מנהלת אגף החינוך במועצה האזורית.
ביישובים שלא פונו תושבים לוקחים תפקידי התנדבות, למשל להחליף את מקום הגננות שפונו או התפנו בעצמן. חלק ממוסדות החינוך עובדים במקלטים ציבוריים ישנים, בחלקם פועלים גנים במתכונת רב גילאית למשך שעה או שעתיים ביום. בתי הספר היסודיים והתיכוניים פועלים תוך כדי תנועה, כשהקהילה היא זו שמנהלת את העניינים. "הסידור הזה נחמד לכמה שבועות", אומרת לוי. "אירוע של שלושה ארבעה חמישה חודשים לא יכול ליפול על כוח התנדבותי".
כמה זמן עוד יצליחו התושבים להחזיק את החוסן כאשר הם קרועים מקהילתם, ללא מסגרות או עזרה, עוברים בין בתים על מנת לשמור על בטחונם האישי ועל נפשותיהם של ילדיהם? התושבים חוששים שלא לאורך זמן. "להתרוצץ עם הילדים ממקום למקום לאורך זמן זה שובר ומפרק את החוסן", אומרת נון אלישע, ופלס מוסיפה: "אם אנחנו לא נרגיש מוגנים מספיק, אנחנו לא נוכל להישאר כאן. מה זה מוגנים מספיק? שיטפלו בחיזבאללה כמו שמטפלים בחמאס, כי אני לא רוצה לחיות בפחד שיהיה לי פה יום אחד גם ה-7 באוקטובר".
בינתיים יש כבר מי שחושב על היום שאחרי. "הפחד הגדול הוא שיהיה פה גל עזיבות מטורף", אומרת רוני מנאות מרדכי. אחרי הקורונה הגליל העליון נהנה מפריחה: רשימות המתנה בקיבוצים, בנייה מואצת והרבה משפחות שעזבו את המרכז והתיישבו במקום בחיפוש אחרי השקט. "החשש הוא שמשפחות שעזבו, רובן משפחות צעירות שחדשות בקיבוץ, ישתקעו במקומות חדשים, ימצאו עבודה ומסגרות לילדים וככל שעובר הזמן, ללא מוצא אחר ובתחושות תסכול קשות, יהיה קשה להחזיר אותם לגליל".
