בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
הידיעה על מותו של אריק איינשטיין קפצה בטלפונים של חיים סבן ושלי בדיוק באותה שנייה. זה בערך הדבר המשותף היחיד שיש לנו. זה, והעובדה ששנינו באנו ללוס אנג'לס מישראל. מעבר לכך אנחנו לא יכולים להיות יותר שונים. הוא אחד האנשים העשירים בארצות הברית ההון שלו מוערך ב-3.4 מיליארד דולר, שזה 3.4 מיליארד דולר יותר מההון שלי. החדר במשרד שלו, שבו הוא אוכל צהריים, גדול יותר מכל הדירה השכורה שלי. הוא יושב לארוחות ערב עם ברק ומישל בבית הלבן, ואני פעם עשיתי סיור תיירים שם.
אבל רצה המקצוע שלי והיינו ביחד כשנודע שאריק מת, ולכמה שניות כל ההבדלים – והפרש הגילאים – נמחקו. ישבנו שם שנינו בשקט מוחלט, עם דמעות בעיניים ומועקה גדולה בלב. שנתיים שאני גרה בלוס אנג'לס, וזו היתה הפעם הראשונה שמשהו שקרה בישראל גרם לי לבכות. זו גם היתה התגובה של כל ישראלי אחר שגר כאן. זו היתה התגובה של ישראלים בכל מקום בעולם. עצוב כאילו מעולם לא עזבנו, אבל עוד יותר עצוב כי עכשיו, בלי אריק, למה בדיוק נחזור?
גם מהמרחק הזה היה קל מאוד להתחבר לאבל הלאומי האמיתי ששטף את הרחובות. אבל מהמרחק הזה אפשר היה גם לראות כמה דברים באופן קצת יותר רציונלי. למשל, שלא במקרה התגובה היתה אמוציונלית יותר מכל מה שקרה בארץ מאז רצח רבין. מדינה שלמה נמצאת כבר 18 שנה במצב של תסמונת פוסט-טראומטית, ומסרבת ללכת לטיפול. במקום זה פשוט מדחיקים. מכחישים. לא רוצים לדבר, לא רוצים לשמוע, ומשתיקים את מי שרוצה להשמיע. רואים את הדהירה לתהום ולא עושים שום דבר כדי לעצור את זה, ממשיכים להיאחז במיתוס ארץ ישראל היפה, כי הוא תמיד היה שם כדי לטאטא מתחתיו הכל.
ויום אחד, משום מקום, האיש שגילם את המיתוס נפל ומת ובלון ההדחקה התפוצץ, וחלקיו התפזרו בכל פינה, מישראל ועד לוס אנג'לס. אחדות של אבל שאף אחד לא זוכר כמותה, תחושת יתמות איומה, הסימבול בעל-כורחו של ארץ ישראל הישנה והטובה מת, ולכולם נשבר הלב לחתיכות קטנות. אז מה אם אריק כתב עוד בשנות ה-80 את הקינה הגדולה על ארצו מולדתו שהולכת פייפן, על החלום שהיה ואיננו, על זה שהוא כל כך עצוב שבא לו לבכות. זה לא הפריע לכל מי שיכול היה, לחלוב עוד טיפה, לכל מי שעזר באופן ישיר או עקיף לשבור לאריק את הלב עד כדי כך שהוא לא יצא מהבית. זונות הרייטינג והעיתונאים הקטנים, מוצצי הדם הקפיטליסטים והורסי אוסישקין, מלכי הכיבוש ומחרבי מערכת החינוך, וכל אלה שאריק אינשטיין בחיים לא היה מכניס אליו הביתה לתה ולימון וצפייה משותפת באליפות העולם באתלטיקה.
פחות מיממה אחרי מותו של אריק אינשטיין הופקע גם האבל הלאומי הכל כך אמיתי ומרגש מידיו של העם ונהפך לעוד ארוע שמארגן רני רהב. והרגע הכי עצוב שהיה לי מאז שעזבתי את ישראל נהפך גם לרגע שבו הכי שמחתי שעזבתי אותה. כי בלוס אנג'לס אפשר לשבת על המים ולראות שעות של אריק אינשטיין ביו-טיוב, בלי שבנימין נתניהו, שלא טרח לבקר בכיכר רבין מאז הלילה שגרם לה להיקרא כך, ייכנס לפריים ויחרב את "לה מרמור" לנצח.
