עצב מדומיין

דואר היום
אורחות ואורחים
המקום לכותבים שאינם חברי מערכת, להגיב למשהו שפורסם כאן או למציאות שבחוץ.

עצב מדומיין

אייל שדה
אם האריק-איינשטיינים יהיו מוכנים להתבונן על עצמם בענווה, בצניעות – הם יראו שמעבר לגילויי הצער האותנטי והאמיתי, יש בתוכם עוד רגשות, אמונות ותפישות רבים שעולים וצפים עקב מותו של אריק איינשטיין. ביניהם ניתן למנות גאווה, צדקנות, גזענות, זעם

"יש רגעים
לא יודע מה עושים
מול עיניים אדומות
מול גבהים ותהומות

רגעים
שהכל נשבר בפנים
וכולם אומרים תפילות
ואני מלא קללות

אמא
אני רוצה בנפש פנימה
לחזור הביתה, אל ביתי
כמו שהיה בילדותי
קורא לך – אמא
אני רוצה בנפש פנימה
לחזור אלי ואל דמותי 
שלא אצא מדעתי"

"אם יש גן עדן"
מילים ולחן: דורון מדלי
ביצוע: אייל גולן

האבל הלאומי על הזמר המפורסם אריק איינשטיין הוגבל לרגש אנושי אחד: עצב. מכל מנעד הרגשות העצום שהנפש האנושית יכולה לספק לנו, הציבוריות הישראלית מוכנה לסבול רק אנשים דומעים בכיכרות, ועדיף שיהיה זה בכיכר רבין. מנגד, הביזוי הציבורי של הזמר המפורסם אייל גולן הוגבל אף הוא לרגש אחד: זעם. לפתע עברו של הזמר האהוב נהפך למפוקפק. לפתע כל מי שמראה גילויי אהבה כלפי אייל גולן נהפך למפוקפק בעצמו.

מדוע – וכיצד – מגביל הקונצנזוס את האדם הבודד מלבטא רגשות נוספים, כמו תסכול, זעם, שנאה, הערצה, גאוותנות או קנאה? מדוע השיח הציבורי על חטאיו של אייל גולן הוגבל לפשעים ולזעזוע, ואנשים שחשו אמפתיה או רחמים כלפיו היו צריכים להסתיר את התחושות שלהם – לעתים אפילו מעצמם? או להציג אותן באנונימיות ובעילגות בכיכר העיר החדשה – הטוקבקים?

בספרה החדש "מדוע אהבה כואבת", טוענת הסוציולוגית פרופ' אוה אילוז כי באופן אירוני, החיים המודרניים כואבים יותר מהחיים הצפויים והברורים – נטולי ריבוי האפשרויות האינסופי – של האדם הטרום-מודרני. "אדם שכל חייו לבוא לעתיד פרושים לפניו בלידתו, שבא לעולם אך ורק למלא משבצת קיימת מראש, נוטה להתאכזב הרבה פחות מאדם שחי במערכות שלנו", מצטטת אילוז את הפילוסוף המרקסיסט מרשל ברמן. הסיבה לכך היא שאף על פי ש"השתייכות לחברה בעלת ארגון נוקשה עשויה למנוע מהיחיד הזדמנויות לממש את כישרונותיו המיוחדים, היא מעניקה לו ביטחון רגשי שכמעט אין למצוא כדוגמתו בקרבנו" (ההדגשה במקור).

באין ביטחון רגשי, החברה, לפי אילוז, ממסדת את עולמנו הרגשי – ואת התודעה שלנו. אילוז בונה את התזה שלה על כתיבה סוציולוגית ופילוסופית אשר מציעות כי המודרניות בייתה את צורת המחשבה, הן בהבניה של האסתטיקה והן בתרבות ההמונים. מיסוד של החשיבה המודרנית נעשה על ידי כוחות ייצור וצריכה, אשר יצרו סובייקטים המאופיינים בריבוי של תשוקות, המקודדות לפי האינטרסים של בעלי ההון. אילוז מציעה כי לא רק התשוקות שלנו מוסחרו, אלא אפילו הדמיון שלנו, הרגשות והמיתוסים קודדו לפי אינטרסים של כוחות חברתיים צרכניים. כך למשל, מיתוס הגיבור האמריקאי כצרכן של לאומיות או מיתוס היופי הנשי האידאלי, כצרכן של דיאטות רעב.

אילוז משתמשת במושג ששאלה מהוגה אחר: "רגשות בדיוניים", או רגשות מדומיינים. רגש מדומיין דומה במהותו לרגש ה"אמיתי" – הוא מחקה אותו – אך הוא אינו שקול לו. זהו רגש שמתעורר על משהו שאינו ממשי, שאינו ממציאות חיינו, אלא ממה שאנו חווים בדמיון. כלומר רגשות כלפי דמויות דמיוניות, כמו למשל עצב כלפי דמות בסרט, הערצה כלפי זמר, אהבה כלפי דמות ספרותית. לרגשות מדומיינים יש אולי אותו תוכן כמו לרגשות האמיתיים, אך הם נוצרים בין האדם לבין דמיונו – ולא בין אדם לזולתו, שאתו יש לו קשר ממשי ארוך ומתמשך. ככאלה, מציעה אילוז, הרגשות המדומיינים הם אבני הבניין של הפעילות התרבותית של הדמיון. "אדם מדמיין ומצפה לרגשות שיתעוררו מתוך חשיפה לתוכני מדיה".

כך, האריק-איינשטיינים אינם אבלים על מותו של אריק איינשטיין האדם – הם אבלים על מותו של אריק איינשטיין הדימוי; כל אחד עם הדימוי האישי שלו. האייל-גולנים אינם חשים מותקפים בשל הלינץ' הציבורי על אייל גולן האדם – הם חשים מותקפים ברמה האישית, כי דימוי האייל גולן האישי שלהם מותקף ומחולל בדיון הציבורי.

אותם דימויי-אריק-איינשטיין ודימויי-אייל-גולן שאתם אנו מנהלים מערכת יחסים, ועליהם אנו מתאבלים, הם מוצרים צרכניים שאילצו אותנו לחשוק בהם. אם אני ממעריצי אריק איינשטיין, אני חושב שאני עצוב, אבל למעשה ייתכן שאני גם מצטדק, חוטא בגאוותנות, אולי אפילו אוהב בסתר את אייל גולן. אך איני מגלה זאת: המחיר האישי של גילוי תחושות אלה הוא פשוט גבוה מדי. אם אני מקהלו של אייל גולן, ייתכן שאני מזדהה, אך למעשה ייתכן שאני גם כועס או אולי מסכים עם התוקפים. גם כאן המחיר האישי של הגילוי מסוכן מדי.

כך היא התרבות שבה אנו חיים: במקום להרגיש, אנו צופים בטלוויזיה ומדמיינים רגשות. במקום לדבר אנו מסמסים. במקום לאהוב אנו קונים מוצרים שאמורים להראות את האהבה שלנו. האינטימיות שלנו הידלדלה והתמסחרה. הרגשות שלנו נהפכו לחבילות של מסרונים. נותרנו חברה של בודדים. בודדים שעושים כאילו אנחנו עצובים, וכאילו אנחנו כועסים – אך למעשה אלה הם רגשות קנויים, שמוכרת לנו החברה.

גולן עצמו – ואין זה מפתיע, הוא אדם כמונו בדיוק – הוא מורכב ורב-גונים הרבה יותר מכפי שמציגים אותו ומגבילים את דיון בזיונו בציבוריות הישראלית. נצלן? שטוח? אני אישית מכיר אנשים שיעידו אחרת. וברור שגם. הוא עצמו שר: "אני רוצה בנפש פנימה, לחזור אלי ואל דמותי, שלא אצא מדעתי".

"אולי זה כבר הגיע הזמן
שתגידו לי למה
הכל קורה דווקא לי"

"היה לנו טוב, נהיה לנו רע"

מלים ולחן: ג'ון לנון ופול מקרטני
תרגום: אריק איינשטיין

"עכשיו, כאשר הפרשה נחשפה, אם תהיה לך עוד אפשרות תעשי את זה עוד פעם?" שאל כתב הפלילים של ערוץ 2 את הנערה בת ה-17, שפניה טושטשו בפריים-טיים המי-יודע-כמה. "ברור", ענתה. "למה?" לא הצליח כתב הפלילים להסתיר את פניו הנדהמות. "כי אני רוצה", ענתה הנערה, "מה, חצי מהבנות מהמדינה רוצות את זה".

קאט.

על כך אומרים מיד האריק-איינשטיינים כי הוא - לא היה כזה. הוא הסתגר בביתו בכלל, הוא היה עניו, צנוע. הוא היה מי שרצינו להיות אך לעולם לא נהיינו. הוא, אריק, סלד מאותה הערצה אייל-גולנית, אשר הופכת בעיני אותה נערה את הכניסה למיטה שלו לכרטיס הכניסה שלה להרגשה שהיא שווה משהו, שיש לה ערך עצמי, שהיא מיוחדת. כל אותם צרכי עצמי חיוניים אשר סביבתה לא השכילה לספק לה.

אבל אריק? לא! אריק לא רצה בכלל להיות נערץ. הוא סלד מכך. ואם הוא סלד מכך, הרי זה משליך על הקהל שלו – האריק-איינשטיינים – שגם הוא לא צריך מושא להערצה. הוא לא מעריץ, הוא אוהב. סליחה, אנחנו – כי יש כאן גם הנושא הזה של הם ואנחנו. ואם אנחנו אוהבים אך לא מעריצים, זה כמובן אומר עלינו שאנו פחות, או עדיף לומר, יותר: יותר תרבותיים. כלומר, זה לא שהם לא תרבותיים, כי הרי תרבות זה עניין של מיקום, וקצת של העדפות, אבל יש גוונים שונים של תרבותיות.

דוגמה לכך היא הפער שבין אהבת הזמר המפורסם להערצת הזמר המפורסם. הערצה, כך אומרים האריק-איינשטיינים לעצמם, היא התבטלות. וכשאף אחד לא מקשיב הם גם יגידו שזה פרימיטיבי.

אז כדאי שהאריק-איינשטיינים יידעו כי התבטלות היא דרגה רגשית ורוחנית גבוהה ביותר. הבודהה אמר כי קץ הסבל הוא בקץ ההשתוקקות, בביטול העצמי המוחלט. בודהיסטים מתרגלים במשך שנים בכדי להגיע לקצה חוויה זו. ביהדות הקבלית ביטול העצמי אל מול רצון השם הוא זכות ומידה גדולות מאוד. ביטול העצמי מתוך הכרה – לא מתוך חוסר ערך – הוא הדרך לענוות אמת ולסליחה. אותה ענווה שעכשיו, לאחר מותו, מייחסים לאריק איינשטיין.

אך אם האריק-איינשטיינים יהיו מוכנים להתבונן על עצמם בענווה, בצניעות – הם יראו שמעבר לגילויי הצער האותנטי והאמיתי, יש בתוכם עוד רגשות, אמונות ותפישות רבים שעולים וצפים עקב מותו של אריק איינשטיין. ביניהם ניתן למנות גאווה, צדקנות, גזענות, זעם.

איינשטיין עצמו – ואין זה מפתיע, הוא היה אדם כמונו בדיוק – היה מורכב ורב-גונים הרבה יותר מכפי שמציגים אותו ומגבילים את טקסיות מותו בציבוריות הישראלית. עניו? נחבא אל הכלים? אני אישית מכיר אנשים שיעידו אחרת. וברור שגם. הוא עצמו כתב: "אולי זה כבר הגיע הזמן, שתגידו לי למה, הכל קורה דווקא לי".

אייל שדה הוא פסיכולוג קליני ובעל הבלוג עיניים פקוחות

תגובות לעצב מדומיין

תגובות לעצב מדומיין

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x