הגדרת מותו הפתאומי, הצובט, של אריק איינשטיין, על ידי אמצעי התקשורת והפוליטיקאים כ"אבל לאומי" על לכתו של "גדול זמרי ישראל" – השיקה פסטי-אריק מורבידי חסר תקדים. התקשורת תקפה ביממה שלמה של שידורים רצופים, סיקורים שוטפים, פאנלים ופרשנויות בערוצים המסחריים. היו שם פריצות לשידור מבית החולים, מטקס האשכבה ההמוני, מנוער הנרות החדש בכיכר רבין, מצעדת המוות לבית הקברות ומהרחוב השקט שהתגורר בו עם אשתו.

השאלה המוזרה שחזרה בראיונות בלופ אינסופי היתה: "אז מה אריק היה חושב על כל זה?". התשובה הקבועה לא הותירה מקום לספק: "הוא היה בורח מזה". מדוע אם כך נזקקו באולפני השידור ו"בשטח" לחזור, לעדכן ולשנן את המנטרה עוכרת השלווה הזאת שוב ושוב? אחרי יממה אינטנסיבית ורפטטיבית – נדמה לי שירדתי לסוף דעתם. 

היתה כאן שמחה לאיד. התענגות כמעט סדיסטית על חוסר יכולתו להתנגד לפלישה הדורסנית הזאת עכשיו. נקמה באיש שהיה נחוש להימנע מזה עד היום. נקמה באיש שברח מהם כל חייו. באיש שצניעותו מדגישה את רהבתנותם. נקמה באיש שהאמת הקטנה,דלת התקציב והיציבה שלו מחדדת את ההזניה, את הרדידות ואת העטיפה השקרית והריקה שלהם.

נקמה באיש שלא סיפק בחייו את ליטרת הבשר התקשורתית. באיש שבחר להימלט מאור הזרקורים ושמר בקנאות על פרטיותו. האיש שמעטים מזהים את פני ילדיו. שלא התחכך. שלא שפט בריאליטיז. שסרב בעקשות לחזור לבמות. שלא שיתף פעולה עם דחפיה המציצניים של התקשורת. האיש שנמנע מנורמות המיתוג, השיווק, התימחור, והפיכת היוצר למוצר זול וזמין כדי לקדם את אמנותו.

עכשיו האיש הזה נקבר. הוא כבר לא יכול יותר להסתייג, לשתוק, לסרב. אלמנתו הטריה ואבלה המר חשופים לעין כל. עכשיו היא חסרת אונים מולם. דמותה השברירית, מוכת היגון, נמחצת בין הבזקי מצלמות וקהל שנוהר באלפיו בעידוד הערוצים המסחריים. אבל לא די להם בפלישה ובצילום. הם חוזרים שוב ושוב, בהדגשה, בסיפוק: "סימה כל כך רצתה הלוויה קטנה, משפחתית, אינטימית".

אבל היא לא תקבל. אנחנו חזקים יותר. כבשנו, דרסנו, ניכסנו וניצחנו את חלקת אלוהים הקטנה הזאת, האחרונה, של פרטיות קנאית. עכשיו אשתו יכולה לשכוח מרגע של שקט. של היעדר סיקור. של התייחדות פרטית, לא מצולמת עם הרגע הנורא הזה, האישי, הבודד כל כך.

היא מוצפת הספדי פוליטיקאים ויחצני על, שמייצגים את ההיפך הגמור מהענווה של המוספד. פוליטיקאים מושחתים ודקדנטים, מרופדים בממון, שהם ההיפך הגמור מהפשטות התמה בשיריו, מצטטים מהם שורות שרק מחדדות את האירוניה. רוני-דניאלים למיניהם מתראיינים שוב ושוב על תקן חבריו הקרובים ומסגירים אנקדוטות אינטימיות מחייו של האיש שבטח בהם. מהאיש שבחר, בדעה צלולה ועקבית, לא לשתף המוני אנשים זרים במידע הזה.

שגרירנו באו"ם, רון פרושאור, נציג הסטגנציה, הקיפאון המדיני והציניות הלאומנית הישראלית של עידן נתניהו, לפיד וליברמן – מעז לצטט מעל בימת האו"ם מהשיר האופטימי, החתרני, שואף השלום: "אני ואתה נשנה את העולם", ובעיניו ניצנוץ אפל. אי אפשר להשיג את זה בצחנה אירונית יותר.

עיתון "ישראל היום" מגדיל ומביא לנו רשמים ממראה הגוף ברגעי המצוקה האחרונים של חייו: "רופאי בית החולים איכילוב לא ישכחו את מראהו של איינשטיין על שולחן הניתוחים". מעריב מעשיר אותנו בתמונת גופתו עטופה בטלית, מונפת מעל המון גדול. אחרי הכל, כבר ניכסנו את רוחו. למה שנחמיץ, חלילה, טפח מבשרו.

כשהתקשורת והפוליטיקאים חוזרים מאות פעמים על המלים "צנוע", "פשוט", "פרטי", "מרגש", כשכל התנהלותם הפוכה בתכלית – הם מעקרים אותן מכל משמעות. שוחקים אותן. בולעים ומקיאים נתחים מעוכלים ממשמעותן המקורית. מבזים את כבוד המת, את אבלה של משפחתו ואת כל מה שהיה יקר לו בחייו.

אין בטחינה האינסופית הזו של "מי היה אריק" שום דבר מאיינשטיין עצמו. אני חושבת שאם איינשטיין היה "חותך את השמים" כמו שהרבו לאחל מאז מותו, ונחשף למתרחש ולמראה אשתו השבורה ליד הקבר, כפי שצולמה בערוצי התקשורת המסחריים, אולי הוא לא היה מסתפק בבריחה. אולי היה יורק על כולם מלמעלה.