עינת פישביין: כך תזרוק 70 עובדים בשישה שלבים. דוח מוועדת הכספים שחרצה את גורל החדשות המקומיות, בראשות הבורר ברוורמן
הקטע המוזר הוא שדי ריק לי. אני באמת לא מרגיש כלום.
לא כואב לי ולא עצוב לי ואני לא כועס על מה שהיה, ואני לא פוחד ממה שיהיה ולא כלום.
ריק.
כשאני עוצם עיניים אני לא רואה את ההפגנות ולא את הפנים של החברות והחברים ולא את הדיונים בכנסת. אני גם לא שומע את הצעקות והחרפות שספגנו וגם לא את האיומים. כשאני עוצם עיניים אני שומע רק את הלב פועם ומהדהד כאילו שהוא באיזה חדר ריק לגמרי.
חשבתי שזה יהיה אחרת. בחיי שחשבתי שארגיש אחרת. הייתי בטוח שאהיה מוצף ברגשות ויהיה לי קשה לנסח אותן במלים כי נורא קשה לכתוב רגשות, אבל לא. אין כלום.
רק ריק.
את היום הזה התחלתי בעוד כמה פגישות. הצלנו את החדשות המקומיות מסגירה, אבל אולי אפשר להציל גם את העובדים. עשיתי טלפונים לכל החברים לשאול מי מחפש עובדים בצפון. בדרום. בירושלים. הרי יש לנו, והם עיתונאים מצוינים ומנוסים שיודעים מה הם עושים. "נחזור אליך", הם אמרו. "נשתדל. ננסה למצוא להם משהו".
אחר כך פגישות בהסתדרות ודיונים על איך דואגים לחברות ולחברים וקורס מזורז על מה צריך לוודא כשסוגרים מקום עבודה. ואז נסעתי לדסק כי ליטל המפיקה אמרה שכולם מתכנסים אחרי הצהרים, שעה לפני השידור האחרון. על לוח העבודה של היום האחרון כתבנו את המלים של האינטרנציונל הסוציאליסטי "קום התנערה עם חֵלֵכָה/ עם עבדים ומזי רעב", סתם כדי לעצבן את ההנהלה כשיבואו לפרק את המערכת. נפרדנו אחד מהשני עם עוגה בחדר הישיבות. אני אפילו לא זוכר מה אמרתי שם. אני מקווה שאמרתי לחברים שלי כמה אני גאה בהם.
אנחנו, הוועד, הרי היינו בכל הישיבות והפגישות ובסוד כל העניינים והם, החברים שלנו, רק ישבו ביציע כשספינים ושמועות מסתירים את מה שקורה על מגרש המשחקים שבו מוכרע עתידם התעסוקתי, כססו ציפורניים וקיוו שנצליח להציל אותם. כל ערב הייתי הולך לישון עם המחשבה כמה זה נורא להעביר יום אחרי יום בעבודה באי הוודאות הזאת. לצאת לצלם כתבה ולנסות להתרכז בעבודה כשהסכין של הפיטורים כל כך צמודה לצוואר.
והיו לי דמעות בזוויות של העיניים כשדיברתי עם החברים שלי. הם סמכו עלי. הם סמכו עלינו. הם הלכו אתנו באש ובמים ועמדו בקור של דצמבר בירושלים עם שלטים ובלחות של יולי בתל אביב בהפגנות. הם סמכו עלינו, ואני מרגיש שאכזבתי. הרי במה נבחן ועד? מה ההישג הכי גדול שלו? ההישג הכי גדול זה דווקא מה שלא קרה. הפיטורים שנמנעו. הקיצוצים שנעצרו. הפגיעה שנמנעה.
ואת ההישג הזה לא הבאנו.
לא יכולתי להישאר לשידור. לא הייתי מסוגל לראות את הקונטרול נותן הוראות כאילו זו מהדורה רגילה. לא יכולתי. וכל הזמן הזה הדמעות בזווית העין, אבל לא ירדה אף טיפה. אני חושב שהן נגמרו לי בשבועות האחרונים. אני חושב שאין לי מספיק נוזלים כדי לייצר ולו דמעה אחת נוספת, ובגלל זה יש רק הלחץ הזה בפינות של העיניים אבל לא יוצא כלום.
כלום.
ואז ירדתי לאוטו.
ולא היה לאן לנסוע.
אחרי שבועות של ריצות מפגישה לדיון להפגנה לשיחה, פתאום לא היה לי לאן למהר. ובהיתי ברחוב שנשקף מהשמשה של האוטו המונע ובמקום להעביר לדרייב ולהתחיל לנסוע, פשוט בהיתי. והמוח היה ריק. והלב היה ריק. ולא שמעתי כלום וחשבתי שאני בטח צריך לבכות כי אולי זאת הבעיה, אבל לא יצא לי שום דבר. אפילו לא הרגשתי את הגוש הקבוע שתקוע בחזה.
כלום. לא היה לאן לנסוע. לא היתה עוד פגישה. לא היה עוד דיון. לא צריך לסדר אישורים להפגנה. אין עם מי לשוחח. זה נגמר.
כשהתחילה המהדורה האחרונה, זו שלא הייתי מסוגל לצפות בה, עדיין הייתי באותה נקודה, 100 מטרים מהדסק. עדיין בהיתי ברחוב הריק וחיכיתי את 32 הדקות של השידור כדי לדעת שזה עבר. שאין עוד מהדורה.
פתאום התחלתי לחשוב על מה שאמרתי לחברים שלי ולא הצלחתי להיזכר. קיוויתי שאמרתי להם שאני אוהב אותם. קיוויתי שזכרתי להגיד להם שאנחנו נמשיך ללוות את כולם ושעדיין יש תקווה שיעסיקו אותם מחדש. והקשבתי לעצמי ולא שמעתי כלום. רק את הלב פועם בתוך החלל הריק העצום שבתוך הגוף שלי.
אני לא ממש יודע איך נסעתי חזרה הביתה. אני יודע שעצרתי כמעט בכל תחנת דלק אפשרית כדי לחשוב. כדי לבהות. נסיעה של חצי שעה לקחה לי כמעט שעתיים וחצי. כי לא היה לי לאן למהר.
כי ריק לי.
כל כך ריק לי.
הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה על ליאת. היא גרה באיזה מצפה גובה של הר כלשהו בגליל. היא אמא לארבעה שנסעה כל יום מהמצפה שלה לקרית שמונה לעבודה. היא עבדה יותר מעשור בחדשות המקומיות על כל הגלגולים שלהן. כשנגמר הדיון בוועדת הכלכלה רציתי לאסוף את כולם לשיחה כדי להסביר לעובדים מה הלאה, וכשפניתי אליה ראיתי שהאשה התמירה והיפהפייה הזאת שטופה דמעות. אבל היא לא בכתה. אלה לא היו דמעות של בכי, כאלה שמלוות בהתנשפויות או קולות. אלה לגמרי לא היו דמעות של פאניקה כי היא היתה רגועה לגמרי.
אלה היו דמעות מהזן הטהור ביותר. דמעות של עצב.
של סוף.
כשנכנסנו לכל העניין הזה של להקים ועדים ואיגוד ידענו שלא הכל יהיה טוב. היה ברור שיהיו מאבקים קשים. היה ברור שיהיו נפגעים. אבל אף אחד לא מכין אותך לרגע הזה שבו אתה נתקל בדמעות כאלה. בדמעות של עצב.
ולי? נגמרו הדמעות. ריק לי. נשאר רק הרעש המונוטוני של הלב שפועם בתיבת התהודה שעד לא מזמן היתה הגוף שלי, גוף שהכיל מיליון מחשבות ותקוות ורצונות ושאיפות ואמונה בסוף הטוב. עד לא מזמן לא שמעו את דפיקות הלב בתוך שלל הרעשים שרצו לי בראש.
ועכשיו ריק לי. ריק, והלב חושב רק על ליאת מהצפון ועל ליטל המפיקה ועל רוני מירושלים ועל לינור מרביבים ועל אביב וריקי החברים שלי מהוועד שבלעדיהם לא היינו עושים כלום, ועל ניר שגר לא רחוק ממני וקבע אתי שמחר נלך ביחד לחתום בלשכה.
ובאמת שהייתי בטוח שיכאב לי ושיהיה לי עצוב ושאכעס על מה שהיה ושאפחד ממה שיהיה – אבל כלום. ריק. אין יותר כלום.
הצלנו את החדשות המקומיות, אבל לא הצלתי את החברים שלי. וכל כך ריק לי.
השארנו את האינטרנציונל לפרידה על הלוח