מעטות הערים שיש להן סוף, קצה. תחימה מוחשית. מעטות עוד יותר הערים שיש להן תחימה מוחשית שאינה הים. חולון היא אחת מהן. השיטוט בה מסתיים בפגישה עם גדר. ומאחורי הגדר – דיונה עצומת ממדים המשתרעת עד ראשון לציון.
בקרוב עתידה לקום על רוב השטח שכונת יוקרה חדשה, ח-500 שמה, אחות לח-300 הקיימת. אבל עד שזה יקרה, הדיונה תחומה בגדר, והגדר מתפקדת בעל כורחה, באמצעות הצד החיצוני שלה, כגבול של העיר כולה. חולון כמו אומרת לך: עצור, הסתובב. הגעת לקצה המציאות הזמינה עבורך כרגע.
רצינו לשוטט בחולון כדי להתחקות אחר המסלול היומי של פקד אברהם אברהם, גיבור הספר "תיק נעדר" של דרור משעני. הספר, רומן בלשי העוסק בחקירת היעדרותו של נער מקומי בשם עופר שרעבי, ראה אור ב-2011 ולאחרונה זינק מחדש לסדר היום: בחודש שעבר זכה בפרס מרטין בק מטעם האקדמיה השוודית – תואר מכובד במיוחד ככל שמדובר במעצמת מותחנים; ולפני כשבועיים בחר בו ה"גרדיאן" לאחד מעשרת ספרי המתח של השנה החולפת. הודות לספר הבכורה של משעני1, ברגעים אלו ממש, מישהו במדינה רחוקה וזרה חושב את חולון.
עיר עם גבול מוחשי. רחוב סוקולוב בחולון צילומים:דפני קסל
הרעיון שלנו היה לנסות להתבונן בחולון בתיווכו של פקד אברהם, לפענח אותה באופן המזכיר במשהו פענוח של תיק חקירה. כמוהו, ביקשנו לחבר בין הרמזים הפזורים במרחב ולהרכיב מהם סיפור-מקרה – סיפורהּ של חולון. לשם כך, אספנו את מעט הראיות שנמסרו על אודות העיר ב"תיק נעדר"2 ויצאנו לפרש את המרחב הממשי באמצעות הייצוג הספרותי שלו. האפשרות שהתרחש במקום מסוים, רגיל למראה, אירוע יוצא דופן, או אירוע ששימש השראה לסיפור יוצא דופן, ריצדה בשולי תודעת השיטוט שלנו, הופכת את המרחב לטעון מבלי לשנות אותו פיזית.
*
משעני בחר למקם את ספרו בסביבה בנאלית לכאורה, ההולמת להפליא את דמותו של פקד אברהם, אנטי-גיבור הנעדר כריזמה או פרצי גאונות ומוזרות שמאפיינים בדרך כלל בלשים ספרותיים. יתרה מכך, זו סביבה פתוחה, ציבורית ואנונימית, שבניגוד לאתרי פְּנים, דוגמת בתים או משרדים – שהם זירת ההתרחשות הקלאסית של רומן הבלש – היא אינה מסגירה את עקבות העוברים בה. זו סביבה בלתי-אישית במפגיע.
ואולם, על אף שמדובר בתפאורה לא-טיפוסית לסיפור בלשי כמעט בכל מובן שהוא, משעני בוחר שלא "לגאול" אותה, כלומר לחשוף אותה כאחרת ממה שנראה לעין או למלאה בטיפוסים יוצאי דופן שיהפכו אותה "ראויה" לרומן הבלשי. המרחב נותר אפרורי, והדרים בו אנשים "ממוצעים".
עיר שתושביה אינם מצפים לדבר מהחיים אלא לעצם הישרדותם. אשפה אלקטרונית בחולון
לטענת אחת הדמויות בספר, מיכאל רוזן, מורה לכתיבה יוצרת, זו בדיוק הסיבה לכך שהמרחב החולוני ראוי לייצוג ספרותי. בשיחה בינו לבין דמותו של זאב אבני, שכן של עופר הנעדר ומורה לאנגלית בעל שאיפות ספרותיות, ומי שעבר מתל אביב לחולון מתוך כורח כלכלי, מוצגות שתי פרשנויות לעיר. מיכאל המורה מגדיר אותה כ"מקום נכון לחיות ולכתוב בו", ואף טוען: "נמאס לי לכתוב על תל אביב. אני מרגיש שאני מחפש דרך לכתוב בפשטות, ואולי כדי לכתוב בפשטות צריך לחיות חיים פשוטים בין אנשים פשוטים. נמאס לי מספרות מתוחכמת מדי".
לעומתו, זאב מגדיר את חולון כעיר "שתושביה אינם מצפים לדבר מהחיים אלא לעצם הישרדותם", ואף מציין כי "מיכאל רוזן תיאר אותם כאנשים פשוטים שחיים בפשטות, אולי מפני שאף פעם לא התגורר שם". המתח הזה, בין פשטות כאותנטיות לפשטות כסתמיות, שורה על הספר כולו, ובמובן מסוים, גם על השיטוט.
*
דומה שחולון מסרבת להשלים עם גזרת הפשטות. ניכרת בה תחושת חוסר סיפוק מהקיים, וכתוצאה מכך, רצון להפוך את המרחב לאחר ממה שהוא. הביטוי המרכזי לרצון זה הן פעולות העירייה, שכמו מנסה לגאול את המרחב מהבנאליות שכביכול מאפיינת אותו. קחו לדוגמה את שלל הגנים בנושאים קונספטואליים הממלאים את העיר. נמנים עליהם גני-סיפור המעוצבים ברוח סיפורי ילדים, גן יפאני וגן קוריאני, שכמו מדגישים את הצורך להרגיש בחו"ל ולשכוח מהכאן והעכשיו. חולון, במלים אחרות, רוצה להיות הכל חוץ מחולון.
רוצה להיות הכל חוץ מחולון. גן סיפור בשכונת ח-300
דוגמה נוספת הם המוזיאונים הצצים בעיר כמו פטריות אחרי הגשם, כשהבולט שבהם הוא מוזיאון העיצוב היפה3 בעל הכניסה המחופרת המזכירה את מוזיאון קייקסה פורום במדריד4. משעני מכנה אותו, כמו את שאר המבנים החדשים המקיפים אותו: "תחנות חלל על הירח".
מוזיאונים הם התגלמויות מובהקות של מה שהפילוסוף מישל פוקו מכנה הטרוטוֹפּיוֹת – מרחבים של אחרוּת. המציאות השגרתית מושהית בכניסה למוזיאון ובמקומה נבנית מציאות אלטרנטיבית, יקום מקביל. על אף שהמוזיאון "אוגר" פיסות מציאות – יצירות אמנות, עתיקות – הוא מבטא חוסר סיפוק ממנה, ומנסה ליצור סדר אוטופי שיחליף אותה, שבו כל הפריטים יהיו מקוטלגים בצורה הגיונית ושיטתית. במובן הזה, אפשר לפרש את ה"מוזיאוניזציה" שעוברת על חולון בעשור האחרון כעדות האולטימטיבית לחוסר סיפוק מהמרחב הקונקרטי, הממשי, של רחובותיה, שבמקרה הזה מתבטא בניסיון להחליפו בסדר האוטופי לכאורה של המוזיאון.
מוזיאון העיצוב צמוד למתחם המדיטק, בו שוכנים הסינמטק, התיאטרון והספרייה העירונית המרכזית5. האחרונה נעימה וידידותית להפליא, אבל ההחלטה על הקמתה לפני פחות מעשור, נגד תנועת החיים, החותרים בכיוון של דיגיטציה, עשויה להיראות תמוהה: קשה להכריע האם היא נובעת מקיבעון מחשבתי או מאג'נדה רומנטית, המעניקה לספרים יתרון על-פני החיים6.
ההתערבויות הללו במרחב, בדמות המוזיאון והמדיטק, אינן משתלבות בחוקיות הפנימית שלו, והתוצאה היא הפיכתן קוריוזים לתיירים. בניגוד לציפיות של העירייה, הן לא מצליחות להפוך את העיר לכרך תרבותי בסגנון תל אביב, והן נראות, ברוח הטרמינולוגיה של משעני, כמי שהונחתו עליה כמו חייזרים: מובלעות נטולות רצף והקשר שכמו נקלעו לעיר בעל כורחן, נוסכות עליה תחושת זרות.
מובלעת נטולת רצף. המדיטק
טקטיקה נוספת שנוקטת חולון בניסיון להפוך את המרחב לאחר ממה שהוא, היא מיתוג. באמצעותו, אפשר לשנות את התפישה שלנו את הסביבה העירונית תוך התערבות מינימלית בה. בין ביטוייו של המיתוג אפשר למנות את העיצוב המיוחד של מנורות הרחוב, את פחי המיחזור המפונפנים ואת לוגו האופניים המופיע על גבי השבילים היעודיים, שהוא הכל חוץ מאוניברסלי – דרישת-סף, כזכור, מסימני תנועה.
ניסיון מיתוג כפייתי, הצנחת החייזרים, ייבוא האטרקציות התיירותיות – כל אלה מייצגים כאמור תחושה של חוסר סיפוק מהקיים, ואמנם, תחושה זו נוכחת גם ב"תיק נעדר". כך למשל זאב, המורה לספרות, רואה במקרה ההיעלמות של הנער עופר פוטנציאל אמנותי ומנסח גרסה ספרותית משלו לתעלומה. בסוף הספר, לאחר הפתרון, מתיישב פקד אברהם לכתוב דו"ח משטרתי ותחת זאת, בהשראת המעשים של זאב, מבקש לכתוב גרסה ספרותית אלטרנטיבית משלו לסיפור הנעדר. בשני המקרים המעשה הספרותי מעיד על חוסר סיפוק מהמציאות, על הרצון להפוך אותה לאחרת ממה שהיא.
הכל חוץ מאוניברסלי. סימון שביל אופניים בחולון
*
על אף הבנאליות כביכול של חולון, חוויית השיטוט בה מלווה בתחושת מוזרות עמומה. ראשית, אף אחד לא משוטט בה סתם ככה, ללא מטרה. העיר גם לא מזמינה לכך באופן שבו היא בנויה: את שכונותיה חוצים כבישים רחבי-ידיים והפרופורציות שלה הולמות יותר את נהג המכונית מאשר את הולך הרגל7. התוצאה היא שרחובותיה ריקים באופן יחסי, מה שמשווה לעצם פעולת השיטוט בהם נופך חריג.
אותה תחושה שאין בחולון מה לראות ושרחובותיה אינם ראויים לטיול מפעילה גם את פקד אברהם. כאשר מגיעה אורחת מבלגיה לבקר אותו ומבקשת לטייל ברחובות עירו, הוא מפטיר שאין בכך טעם וכי מוטב שייסעו לתל אביב. האורחת, מריאנקה שמה, מתעקשת בתגובה שאם הוא מתגורר בעיר הזאת, אז כנראה שיש מה לראות בה. הרצון לטייל מוצג כחריגה מהנורמה ממש, וכשהוא מתממש לבסוף בדמות סיור בעיר, פקד אברהם מציין לעצמו שזו הפעם הראשונה שהוא מדבר בשפה זרה בעת שיטוט בחולון. כלומר, הפעם הראשונה שהוא מתבונן בה מבעד לעיניים חיצוניות. מריאנקה משתמשת במרחב העירוני באופן שלא יועד לו, ועל-ידי כך, הופכת אותו לדבר-מה אחר. קצת כמו השיטוט שלנו8.
אבל תחושת המוזרות אינה רק תוצר לוואי של "אופן השימוש" במרחב החולוני – היא ספוגה בו מלכתחילה. יש בחולון שילוב משונה בין רחובות שמקבצים בנייני שיכונים ישנים של פעם, המוכרים מכל עיר ישראלית, לבין אזורים חדשים לחלוטין, לעתים עדיין בתהליך בנייה. אמנם, שכונות חדשות כדוגמת ח-300 אפשר למצוא היום, בווריאציות כאלו ואחרות, כמעט בכל עיר בישראל. אולם בניגוד למשל לנוה עוז החדשה בפתח תקוה, שתחומה כולה בכבישים מהירים ומופרדת לחלוטין מהעיר עצמה, כאן הפרבר החדש מעורבב בתוך המרקם העירוני הוותיק.
הצד הדל של הרחוב. כיכר ויצמן
המוזרות, לפיכך, נובעת מהסמיכות בין השכונות הישנות לחדשות; מהאופן שבו הן מודבקות האחת על האחרת, מעשה טלאים, כך שאפשר לראות רחובות שצד אחד שלהם כולו אומר אמידות, והשני דלות.
משעני בחר למקם את עלילת הרומן על אחד מקווי התפר המובהקים שבין ישן לחדש. מסלול ההליכה היומי של פקד אברהם, מתחנת המשטרה "מרחב איילון"9 לביתו, עובר ברחוב גולדה מאיר, שהופך בשלב מסוים לרחוב אלופי צה"ל – היהפכות במובן הכי קונקרטי שיש, משום שבנקודה זו בדיוק המגדלים החדשים מתחלפים בשיכונים – והוא מקיף גם את קניון חולון, מוזיאון העיצוב, המדיטק ושכונת המגדלים הסובבת אותם. אל מול אתרי ההתחדשות הללו, אברהם עצמו מתגורר בשכונת קרית שרת הישנה, וכמוהו, גם כל שאר הדמויות המרכזיות בספר גרות בחולון של פעם. למעט זאב, כולן גם נולדו וגדלו בה.
בכלל לא יודעת שהיא מככבת ברומן בלשי. תחנת מרחב אילון
הצבת הדמויות החולוניות ה"אותנטיות" בחזית הגבול שבו הישן מתחלף בחדש מאפשרת את ההתבוננות בהן דרך השכונות החדשות, המשמשות כמסגרת רעננה שדרכה אפשר לבחון את המוכר. במקום שהעין תקפוץ אוטומטית לעבר המנצנץ והחדש, משעני בחר למקד אותה דווקא בבניינים בנאליים, שמגלמים את הישראליות בצורה כל כך מובהקת, עד שכבר נהפכו לשקופים, בלתי-נראים. האופן שבו הוא עושה זאת – דרך מסגרת התייחסות חדשה – מוציאה את השיכונים המוזנחים מהשקיפות שלהם ומדגישה את המסוימות שלהם; מסוימות שאפשר להבחין בה רק מבעד לשכונות החדשות.
נוצר כאן גילוי כפול, שכל אחד מחלקיו מאפשר את האחר: הסמיכות בין השכונות החדשות לישנות מדגישה את המאפיינים האדריכליים היחודיים של השיכונים, שמתברר פתאום שהם לא האפשרות היחידה להשתכנות במרחב הישראלי, ובד בבד, גם מנכיחה את המוזרות של המגדלים החדשים, שבימים כתיקונם נתפשים כ"נייטרלים", אוניברסליים כמעט, אך בפועל אוחזים במוזרות צורנית לא מבוטלת, דוגמת שלל הצורות הגחמניות שבהן מסתלסלות מהן המרפסות; פירואטים אדריכליים הנתפשים כהגיוניים רק כתוצאה מהעובדה שיש להם מקבילות רבות הפזורות בכול רחבי הארץ.
פירואטים אדריכליים עם מקבילות בכל הארץ. מרפסות בחולון
הרגילוּת השורה על השיכונים היא גורם מטשטש גם בתהליך החקירה עצמו, בשל חוסר היכולת של פקד אברהם לראות באותן דמויות מוכרות חשודות פוטנציאליות לביצוע הפשע. הוא אינו עומד באתגר שמציב לפניו המוּכּר, ונחפז לראות בו מקשה אחת. אנו נוסיף שייתכן שיש לכך קשר גם לממדיה של חולון: היא גדולה מכדי להיות קהילה הומוגנית, כזאת ששמועות מתפשטות בה במהירות הקול, אך קטנה מכדי להפוך כרך בעל חיי תרבות שוקקים המזמין את תושביו להתארגן בקהילות-משנה.
*
עם התקדמות עלילת "תיק נעדר" אשליית הרגילות מתחילה להיסדק, והרחובות המוכרים נטענים בפוטנציאל חמוּר. כמו פעולת ההנגדה בין החדש לישן, המראה כל אחד מהם באור חדש, כך גם החקירה מבצעת בעיר הזרה, כלומר הופכת את המרחב ממוכר – ולצורך העניין חולון מוכרת כי היא זהה כמעט לכל שאר פרברי גוש דן – לסביבה הדורשת הסתכלות מחודשת, ביקורתית. כך, הדיונה הגדולה, ח-500 העתידית, נהפכת מפיסת נדל"ן נחשקת לאתר פוטנציאלי לזריקת גופות.
החול משמש כסטטיסט בעלילת הספר, אבל הוא אחד הגיבורים הראשיים של השיטוט. ואיך אפשר שלא יהיה, לאור העובדה שהעיר קרויה על שמו. מלבד הדיונה העצומה, משובצים בעיר מגרשי חול ענקיים, התחומים בגדרות עם פרסומות למה שעתיד להיבנות בהם10; בורות חול ריבועיים בין בניינים קיימים; וחניוני ענק מאולתרים מחול. החול דומיננטי יותר בשכונות החדשות, מטבע הדברים, אבל הוא לא נפקד גם מהישנות.
החול דומיננטי בשכונות החדשות והישנות. אתר בניה
החול, בהיותו מצב צבירה גולמי של נדל"ן, גורם לחולון להיראות כעיר בהתהוות, ולא כעיר שעומדת על תלה עוד מלפני קום המדינה. חולון, במובנים מסוימים, מחכה לקרות. ואולי תחושה זו, של מתח בין הפוטנציאליות למימוש, היא שהופכת אותה לזירה אפקטיבית לסיפור בלשי. כשם ששני גיבורי הרומן – הבלש והסופר בפוטנציה – מנסים להמציא סוף היפותטי לתעלומה, כך גם מנסה העיר עצמה להמשיג את עצמה מחדש, להמציא לה סוף אחר או אולי התחלה חדשה.