מפעל כיתן דימונה, נסגר אתמול לפני שנה, ב-1 בינואר 2013. בכל שנה זוכרים את מלחמת יום כיפור או את אנטבה, כשמגיעים למספר שנים שמתחלק ל-5 יש סיכוי אפילו למוסף. אבל מעטים יזכרו את נעילת מפעל הדגל של הטקסטיל הישראלי שהחזיק לפרקים עיר שלמה. גם בקרית אתא יצא לי פעם לחפש ולא מצאתי שלט שיציין את המקום שבו היה מפעל "אתא", המפעל שהיה לו עיר.
לכיתן הגעתי באוטובוס כעיתונאי ב"הארץ". זה היה יום קר, והעובדים התבצרו במפעל וישנו בו בלילה. הם עבדו עשרות שנים, והציעו להם פיצויים של 120 אחוזים. הם נאבקו לקבל 170 אחוזים, והיו מוכנים לקבל גם 150 אחוזים. בסוף קיבלו 130 מהבעלים, לן בלווטניק. את הוועד הנהיגו חנניה אוחיון, 32 שנה במפעל, וז'ניה סולבר, 22 שנה במפעל. הם הציתו צמיגים, אירחו את ראש העיר מאיר כהן, לימים שר הרווחה מיש עתיד. ז'ניה התעלפה פעמיים מההתרגשות והזעם, פרי תסכול של שנים, ואיימה לשרוף את עצמה. לי זה היה קשה מאוד. אחר כך גם הפכתי את הכתבה לפואמה ז'ורנליסטית רחבת היקף שחלקה מפורסם בחוברת 9 של "מעין", ומנסה לתאר את הגיבורים האלה. אצרף אותה פה.
פניתי אליהם אתמול, שנה אחרי, אבל הם לא ששו להתראיין. זה אולי הפוך מלהתקשר ולומר יום הולדת שמח. כל הסיפור הוא סיוט. את חנניה, 61, היה לי קשה להשיג, כי הוא סגר את הטלפון כשהלך לשיעורי תורה ותפילה. זכרתי שהיתה לו כיפה, אבל נראה שהוא מתקרב יותר לדת ומסביר לי "אני חוזר למקורות". יש לו שש שנים לפנסיה אבל עם הנכות, המיקום והגיל הוא לא טורח לחפש עבודה: "אין טעם. גם לצעירים אין מצב למצוא, אז לי? אחרי 32 שנה קיבלנו 120 אלף שקל. זאת בדיחה". בינתיים הוא שורד מקצבת נכות ונאבק לקבל פנסיה מוקדמת. הוא מספר שהוא לוגם קפה מפעם לפעם עם העובדים, חבריו לשעבר. כל העיסוק בניהול הוועד בזמן המשבר, שנתיים לפני הסגירה, גרם לו לפתח סכרת, נוסף לעוד מחלות שגילה. "זה כואב מה שהיה", הוא אומר.
ז'ניה עונה לי בקצרה, "אני עובדת מאושרת במלון בים המלח", היא אומרת. היא לא רוצה לשמוע על כיתן: "נגמר הכל, זה היה חלום רע. אני עוברת לחיים חדשים".
טקסטיל ישראלי – הבוקר שבו סגרו את כיתן דימונה (חלק מפואמה) / רועי צ'יקי ארד
חנניה אוחיון, למ"ד בי"ת שנים בכיתן דימונה,
ראש הוועד,
בצד השני של הגדר, מעבר לשער,
טריינינג ירוק כהה כיפה שחורה
הוא לא מסכים לפתוח
לי או לאף אחד. המנעול החלוד כרוך על הגדר.
לצדו שלטים כתומים צהובים עליהם כתוב "תנו לסיים בכבוד"
וגינה של היביסקוס מקומח.
"זו בושה", הוא אומר לי.
"ההנהלה שלחו לנו טבלה.
אין לי מה להפסיד,
יהיה פה דם".
אתמול,
כשהבין שמפטרים את כולם, התבצר במפעל
וישן עם עוד ארבעה עובדים.
האחרונים שנשארו והסכימו להילחם.
הוא ישן בחדר השמירה, שבו עבד,
ארבעה אחרים בחדרים פנימיים,
שבהם חם יותר.
כשהיה קפוא לפנות בוקר, הדליקו גחלים.
הוא אומר לי
העובדים רוצים
מאה שבעים אחוז פיצויים,
כמו בכיתן נצרת,
אבל מוכנים להתפשר על מאה חמישים אחוז.
ההנהלה מוכנה מאה עשרים.
מדובר על טי"ת ו"ו עובדים
כל הכסף זה
כמה מאות אלפי שקלים.
אבל עבור העובדים זה כבר עיקרון,
עניין של כבוד עצמי,
מתחת למאה חמישים, אנחנו עבדים.
גאווה שהתעוררה מאוחר מדי,
אחרי שנים של רמיסה,
אחרי שנים של קיצוץ,
אחרי שנים של פיטורים אחרי פיטורים אחרי פיטורים,
אחרי שנים של שתיקה
שנים של הרכנת ראש.
"הייתי ספורטאי,
הייתי כדורגלן בהפועל אופקים. הייתי מכונאי ראשי.
הפכתי נכה בגלל העבודה
ואני עובד בשער".
ז'ניה סולבר,
כ"ף בי"ת שנים במפעל. בקרת טיב.
חודש אחרי שעלתה מאוקראינה התחילה לעבוד.
"ישר לדימונה,
ישר לכיתן.
היה קשה לי מההתחלה, אבל אהבתי את המפעל.
אבל אהבתי את האנשים.
אף פעם לא האמנתי שאקבל
כזו בעיטה.
קיבלתי לפני שנה עובדת מצטיינת
בידיעות אחרונות.
היתה אז תמונה שלי
בידיעות אחרונות.
כשנשארו למ"ד ו"ו עובדים,
אמרו שאלה העובדים הכי טובים.
מה אנחנו רוצים?
רק שישחררו אותנו בכבוד".
המפעל נמצא ברחוב הרצל 1 דימונה,
נקנה לפני כמה שנים על ידי לן בלווטניק.
למרות שהעובדים לא ממש בטוחים
אם הבעלים הוא אותו לן בלווטניק.
"הוא נמצא בארצות הברית.
אפילו לא שלח נציגים",
אומרת ז'ניה, בת הנו"ן זי"ן. "אף פעם לא ראינו אותו.
כשפנינו אל המנכ"לית, כדי שהוא ישלח נציגים,
היא אמרה 'אני הנציגים'".
ילנה בתה, מזכירה במשרד עורכי דין
שמתעסק בהוצאה לפועל,
מגיעה בלבוש אלגנטין,
כדי לברר שאמא לא מתכננת
להצית את עצמה,
כפי שהיא מאיימת פה-שם.
הצמיגים השחורים כבר מוצבים, צמודים לגדר,
ננסכה עליהם לחלוחית הנפט
שמשחירה עוד יותר את השחור של הצמיגים.
(מתוך "מעין", גיליון 9)
רועי צ'יקי ארד הוא משורר ועיתונאי
