באחת מקבוצות הוואטסאפ שאני חברה בהן התקיים השבוע דיון על יוצאים בשאלה שהחליטו לשים קץ לחייהם. סופר שם על בחור ממשפחה חרדית, שגורש כביכול בבושת פנים ממסיבת האירוסים של אחיו. נפשו כרעה תחת העומס הרגשי והוא החליט לשים קץ לחייו. הנתונים היבשים היו לרעת בני המשפחה והולידו שלל ספקולציות ככל העולה בדמיונם של האנשים שלבם נשבר למשמע הסיפורים הקשים, בלי לברר לעומק מה אמת ומה שקר.
אין חולק על כך שחייהם של אנשים שחיו בחברה מסוימת ולפתע החליטו להחליף אותה בצורה קיצונית, לא קלים. אני מנסה לדמיין את תחושתו של בחור שהחליט להסיר מעליו כל סממן לבוש שיעיד כי אי פעם גדל במשפחה חרדית ולנסות להשתלב בחברה חילונית לחלוטין. הדימוי שעולה בעיני רוחי הוא של מכונית משפחתית המתנגשת בגדר הפרדה, אחד הילדים עף דרך החלון וכל השאר נותרים במקומם. הוא נוחת בתעלה, כאוב, בודד, מפוחד, יודע כי משפחתו נמצאת אי שם, אך הוא לא יכול להשיגם.
מה קורה להם, לאותם ילדים ובחורים שמחליטים לצאת בשאלה? הם יוצאים מסביבת הגידול הטבעית שלהם, על כך אין חולק. השאלה הגדולה היא כמה הם מצליחים להיטמע ולהיקלט בחייהם החדשים. משפחה חרדית שאחד מבניה מתחיל לנהל אורח חיים הנוגד את השקפת עולמה, די ברור כי הוא לא יוכל להמשיך ולהתגורר בבית שגדל בו. ההבדלים העמוקים מורגשים בכל פינה, ישנה גם החרדה של ההורים מפני השפעה על אחים אחרים החיים בבית, הם מגיעים להבנות שכדי לחיות בשלום ובאהבה המגורים מחוץ לבית הכרחיים, ישנן משפחות עם אופי חזק מאוד ופתיחות מיוחדת, שישאירו בביתן את הבן שבחר בדרך אחרת וילמדו לחיות אתו כשווה בין שווים, ויש לצערנו גם משפחות, אני מרשה לעצמי להמר כי הן המיעוט, שמתביישות בושה רבה בבן הסורר המתגורר בביתן, עד כדי גירושו בבושת פנים.
"הרבנים אשמים", "העסקנים אשמים", "אתם חברה סגורה ומתבדלת, לכן ברגע שהילדים גדלים ופותחים עיניים, הם זורקים הכל". אלו חלק מהטענות הנשמעות באוזני לא מעט פעמים – ובצדק. יש ציפייה מרבנים ועסקנים ליטול על עצמם אחריות לכל עניין, כולל בחורים המחפשים את דרכם החוצה. אבל קצת מוזר בעיני לשמוע את ההאשמות החמורות כלפי רבנים – בזמן שמנהיג הציבור החרדי הליטאי, הרב אהרן לייב שטיינמן, הורה על שליחת בחורים לנח"ל החרדי, אם וכאשר המסגרת הישיבתית אינה מתאימה עבורם.
עם זאת איני יכולה שלא לומר בצער רב, שישנה בעיה בסיסית חמורה לאורך הדרך כולה בשיטת החינוך החרדי – והיא הליכה בתלם אחיד, של לימוד בתלמוד תורה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, חתונה. מה עם בחורים שאינם מסוגלים להשקיע את כל עמלם בתורה ללא הפוגה? מה עם בחורים שהבלי העולם הזה קורצים להם ומפתים אותם מכל עבר ופינה? האם להם לא מגיע מקום של כבוד? האם נגזר עליהם לנדוד מישיבה לישיבה, שלא לומר, להיזרק ממנה ורק בסוף בלית ברירה להיפלט מכל מסגרת מחוץ לזרם המרכזי? שם הם נחשבים לסוג ג', אם בכלל. אז כן, ישנה בעייתיות, יש כאן מקום מאוד גדול לקרוא לאנשי מעש קומו וזעקו את זעקתם של הנופלים בין הכיסאות, בואו ושנו את הפנים למען אותם ילדים באמת טובים, שכל חטאם הנורא הוא הרצון ללמוד מקצוע בנוסף ללימודי הקודש, או לעסוק בתחביבים שונים במסגרת המותרת.
אך לבוא ולומר בנימה גורפת – הציבור אשם, זו טענה מכעיסה וכבדת משקל. "ובכל זאת", אני מקשה על מכר המטפל יום-יום בנוער נושר, "אומרים שאנחנו ציבור שחי בסגירות ולכן יש לנו הרבה נושרים". אותו מכר אינו מסכים אתי כלל, אפילו כועס מעט לשמע הטענה ומשיב לי בשאלה, "האם זוג הורים חילונים המונעים מבתם בת ה 13 לקיים יחסי מין עם החבר שלה, אינם סוגרים אותה במסגרת חונקת? הרי חברותיה הטובות כבר מסתובבות מזמן עם אמצעי מניעה בתיק, למה שייגרע חלקה? ברגע שהיא רק תוכל, היא תרוץ לעשות את זה עם הבחור הראשון שירצה אותה, היא תפרוץ את הגבולות ששמו לה. מה זה משנה אם אלה ערכים דתיים, חרדיים או חילוניים"?
כל אדם שמתנתק מהדרך שחונך וגדל בה חווה קשיים, חווה כישלונות, חווה רגשות של ניתוק שאי אפשר לגשר עליהם. מעטים הם היוצאים בשאלה שעושים זאת מתוך חקר אמיתי ואינטליגנטי, שבמהלכו הם מגיעים לאמת שלפיה אין בורא לעולם. רוב היוצאים עושים זאת מטעמי נוחות, משום שהחיים בחוץ קורצים להם, משום שאין להם כוח או רצון להתמודד עם הערכים שעליהם חונכו, משום שהם רוצים לעשות מה שבא להם, מבלי להיצמד לחוקים וכללים, שלעתים הם נוקשים מדי. אז הם יוצאים, מתלבשים יפה, מגדלים שיער לפי צו האופנה, מוצאים להם חבר או חברה, או סתם סטוץ ללילה, העיקר לעשות כל מה שעכשיו אפשר.
אך כאשר שוככת מעט האופוריה והאמת נעמדת בקצה האונה השמאלית ודופקת ללא רחם, מגיע גם הבלבול. הקונפליקטים הללו שבאים ונעלמים ושוב באים ומטריפים את המוח עד לפעמים, אובדן. רובם של המתאבדים, אפשר להניח, היו עושים זאת גם לו היו נשארים בתוך החברה שבאו ממנה. הקונפליקטים שאותם הם חווים, לא הגיעו רק משום שלא קיבלו מספיק חום ואהבה בעקבות הצעד שעשו. ייתכן מאוד שעם הרבה יותר תשומת לב ויחס, היו מצליחים לסחוב אותם עוד מעט, סוג של אקמול ולא אנטיביוטיקה, אך נדמה שאת הבעיות והתסכולים שאתם התמודדו והובילו אותם לצעד הנואש הסופי הזה הם סוחבים תקופות ארוכות. ייתכן שבליווי וטיפול הכי טוב שיכול להיות היו מצליחים לחיות עם עצמם בשלום. ואנשים אלה יכולים להיות חרדים, נוצרים או בודהיסטים, ברגע שהם מצויים בקונפליקט עם הערכים שעליהם חונכו הם אומללים.
אני חוזרת לקרוא בוואטסאפ, הם עוד שנייה בולעים זה את זה: אחד מגן על האב, שעשה הכל למען בנו, אף מבלי שהוא ידע על כל התמיכה שדאג שתהיה לו; השני עודנו תוקף את העסקנים והרבנים שברוב חוצפתם אינם נוקפים אצבע לטפל באומללים שיצאו בשאלה. ואז בא תיאור קטן של מסע הלוויה: קבוצת חברי ה.ל.ל, האגודה ליוצאים לשאלה, מגיעים לחלוק כבוד לחבר לדרך, וללא טיפת בושה מעוררים פרובוקציה. משפטים קשים נזרקים לחלל האוויר: "אתם הרגתם אותו, אתם שלחתם אותו במו ידיכם אל מותו". ואני נעצבת, יותר ממה שהם מבזים את משפחתו או קהילתו לשעבר, הם מבזים כעת את חברם המוטל לפניהם, אינם רוחשים די כבוד לנשמתו המיוסרת שעלתה השמימה בצורה טראגית, ללא דרך חזרה.
