בזכות תומכי המקום הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום. כדי שנוכל להמשיך לעשות עיתונות איכותית וחופשית, עזרו לנו להגיע ל-3,000 תומכים קבועים. השקיעו בנו עכשיו
בסתיו של 2013 עזבתי לראשונה את ביתי בירושלים ועברתי לגור במילאנו, במסגרת תכנית לחילופי
סטודנטים לאנימציה של בצלאל. רחוקה מהבית חיפשתי אנשים שמצאו להם בית רחוק מזה שנולדו בו.
בראיונות שאלתי אותם לגבי הסיבות, הרגשות והמשמעות שבהחלטה לעבור לארץ חדשה. גיליתי
תמהיל מעט שונה בכל דמות, אך ברב המקרים הוא הכיל געגוע, כאב ושבר, לצד סקרנות ורצון להכיר
דבר מה חדש, ואפילו לאהוב אותו. החלטתי להקדיש לנושא את סרט הגמר שלי.
ביסודותיו של הסרט מצוי יסוד חזק של מתח ושל חיפוש. השפה הקולנועית של הסרט נבחרה כדי
לבטא את המתח הזה. ראשית, השילוב של אנימציה ווידאו מודפס שמייצר תעתוע בין מציאות לדמיון:
האם בית הוא מקום ממשי, קירות אבן שבתוכם נמצא את עצמנו, או אולי אותה תחושה של ביתיות היא
מושג פרטי, פנימי, שלאו דווקא קשור למציאות הפיזית שלנו?
הדמויות שהכרתי וראיינתי במהלך המסע מופיעות כהיבריד שבין אדם לציפור. ההקבלה בין מהגרים
לציפורים נודדות נראתה לי מאוד מעניינת ומרגשת: איך בעצם ציפורים יודעות לאן לעוף? איך הן יודעות
את הדרך לארצות החמות? בעיני זאת הקבלה יפה אלינו – בני האדם הנודדים.
