כשהייתי קטנה חלמתי להיות רופאה, לטפל באנשים אחרים, לעסוק בעבודה שמפעילה את הראש וגם את הלב, להסתובב בחלוק לבן ולהרגיש ביטחון, סיפוק וגאווה. אמי רופאה. והיא זו שניסתה תמיד להניא אותי מלפנות לתחום הזה. היא נהגה לומר לי שאני אוהבת לישון טוב, ורופאים לא ישנים; שאני אוהבת ליהנות מהחיים – ושלרופאים אין חיים. אני נהגתי לחשוב שהיא מגזימה, שבוחן המציאות שלה קצת עקום.
היום אני שומעת בכל יום סיפורים של אנשים שבסך הכל היו צריכים לראות רופא, ובדרך הביתה (וגם יומיים לאחר מכן) הם עוד לא התאוששו מהמפגש אתו. לא כי הרופא טיפש חלילה, אבל הדרך אליו מתישה אותם: הם מותשים מלהמתין לו, מותשים מלהעביר כרטיס ולשבת-ולשבת בקופה שבה יש מטופלים רבים ואנשי צוות מועטים; מותשים מהציפייה, ההתרגשות ולפעמים הפחד מפני המפגש אתו, שמא ייאלצו לספוג ממנו יחס מתנכר וחסר סבלנות. בלי שיזרוק לעברם מבט.
חלקם, אלה שגם יעזו לשאול את הרופא שאלות, עלולים לקבל ממנו תשובות תוקפניות שלא מכבדות אותם. הרבה פעמים הם ייצאו בתחושת השפלה ועם חששות שאין מי שיפיג.
אולי דעתם עליו היתה משתנה לו היו מכירים את הצד שלו: כשאני נפגשת עם רופאים – כמרצה בבית חולים ובמסגרת סדנאות על התמודדות עם שחיקה בעבודה שאני מעבירה בקופות החולים לרופאים, אחיות וצוותים סיעודיים – תמיד חוזרת אותה טענה: לו ידעו המטופלים שגם הרופא חש תסכול עמוק, שהוא מרגיש שעבר את ההכשרה האקדמית הארוכה ביותר ועדיין עובד ימים ולילות, ושברוב אותם ימים ולילות הוא לא זוכה לאכול ארוחת צהריים, וכמעט אף פעם לא שותה את הקפה שלו חם. לפעמים אותו רופא לא מצליח להירדם בלילות כי הוא חושש שלא יאתר, או לא יעניק טיפול ראוי, לכל האנשים בסיכון שהקופה הוסיפה השנה תחת אחריותו, שהאחריות שלו רק הולכת וגואה.
אם לרופא יש תינוק חדש בבית, כשיחזור עייף בערב הוא לא תמיד יזכה לחיוך ממנו, התינוק לא יזהה
אותו, פשוט כי הוא בקושי רואה אותו. אותו רופא עשוי לשאול את עצמו איך ייתכן שבגיל 40 הוא עדיין צריך להיתמך על ידי הוריו שיעזרו לו עם המשכנתא, ויוציאו את ילדיו מהגן, ויעשו אתם שיעורים.
כשיקרא בעיתון את הכתבות על הישראלים שעוזבים לברלין הייאוש שלו רק ייגבר. שם הכל זול בשליש ויש פנאי. כאן הוא יוצא בכל בוקר נאלץ לטפל בכשמונה מטופלים בשעה (ונאלץ להקדיש שבע דקות וחצי לכל אחד מהם, לכל היותר); וגם להפסיד את ההצגה של הילד בבית הספר, אף פעם לא ללוות אותו לטיול שנתי או סתם ליהנות מארוחת בוקר.
את הרגעים הנעימים בעבודה ביטלו או צימצמו בשנים האחרונות הנהלות קופות החולים כאשר בחרו להעסיק רופאים עצמאיים; וכשביטלו לרופאים שעדיין שכירים את ישיבת הצוות השבועית, השעה הזאת שבה פוגשים חברים ורעים למקצוע כדי להחליף מלה, להתבונן אחד לשני בעיניים, לנשום וגם לשמוע ולהתייעץ בנוגע לדרכי הטיפול.
עתה כל שנותר לרופאים הוא להיפגש בקרב על החנייה; או בחדר התה, (במקרה שיש כזה). הרופא הזה, גם אם הוא מוצלח ואיכפתי, יתבונן בחברים שלו בני גילו, שבחרו במקצועות חופשיים אחרים, וירגיש רע: להם יש ארוחות צהרים מפוארות ולו אין אפילו חדר אוכל או מזנון קרוב, ואם לא דאג להכין לעצמו אוכל בבית – הוא לא יאכל כל היום. הוא יחוש רע כי הוא רופא ועובד כשהוא רעב. רע כי אין לו לאן להתקדם, כי מנהלים יש מעט, וגם כי להיות מנהל רפואי כרוך בשיפור פעוט בשכרו אך בהכפלת האחריות – ועוד תוספת של נדודי השינה.
הוא גם יודע כי לעבור לקופה אחרת לא ישנה את מצבו – השכר יישאר אותו שכר, והעומס לא ישתנה, או שיגבר. לפחות כאן הוא מכיר היטב את המטופלים שלו ואת מאפייני המרפאה שלו. אם יעבור קופה ייתקל במטופלים חדשים, חלקם במצב מסובך.
אז הוא יישאר כבר באותה הקופה ויעשה את אותו הדבר עד גיל הפרישה (בתוספת כמה אחוזים בזכות צבירת ותק). בעיני המטופלים שלו הוא אולי נתפש כחכם וחזק, מרוויח ו"מסודר", מתנשא ואדיש. אבל הוא מרגיש רע כי חלק מהחברים שלו, שלמדו מקצועות אחרים, והשקיעו הרבה פחות שנים ממנו בהכשרה המקצועית שלהם, מבוססים, אינם תלויים בהוריהם, עובדים שעות סבירות יותר, יכולים להתקדם בעבודתם וזוכים לראות את ילדיהם גדלים.
טוב, אפשר לומר שלפחות תהיה לו פנסיה מכובדת. גם זה לא נכון. אין מה לחפש בשבילו נחמה בזיקנה. רופאים שהקדישו את חייהם למקצוע לא יזכו להזדקן בכבוד. רבים מהם ייאלצו ללמוד לחיות משכר מצומצם מאוד, אפילו אם הם רופאים שנחשבים "טאלנטים" – בני מזל ויחידי סגולה שמרוויחים כרגע שכר שגדול פי חמישה משכרו של רופא משפחה בקופת חולים.
אז בפעם הבאה שאנחנו באים אל הרופא, כדאי אולי להיזכר בסדר היום שלו, לחשוב איך היינו מרגישים אם היינו יושבים במקומו, לא יקרה כלום אם נחייך אליו ונאמר לו בוקר טוב. אפילו אם הוא לא היישיר אלינו מבט.