עזבו חלוקת אנסים ומטרידים לפי שמאל-ימין, הניחו לשאלות הרות גורל על תלונה במשטרה לעומת משפט בכיכר הפייס, דפדפו את כל מה שקשקשו בתקשורת (היא חיה מסקס, אל תשכחו). תחשבו על זה:
יושבים עכשיו אנשים שיודעים שהזמן שלהם קצוב. שעוד מעט יגיעו אליהם. שמישהי תתחיל לדבר, ואז עוד אחת ועוד ועוד והאמת תצא. אין להם שום שליטה על מה שעומד לקרות, ועוד פחות ככל שהמעגל אצלם היה רחב ושנות הפעילות רבות. הם מחכים.
גם הלא-פליליים ביניהם יודעים שזה יגיע.
בוודאי שהאנסים והתוקפים והמטרידים הבכירים.
לבלתי-מודעים יש יתרון, מנגנון השהיה, אבל תחשבו על המודעים. כאלה שיודעים לזהות קיפוח ופגיעה בחלש, אבל פחות טובים בחלשה. שמבינים למשל שעדיף לסתום עכשיו על פרשת איבגי. ואולי בכלל זה הזמן להתרחק קצת מאיזור הסכנה של הרשתות.
הם יודעים שיום אחד שתי נשים ייפגשו, ומישהי תספר. שבמקומות מסוימים מספיק שהשם שלהם ייזרק, והאש תדלק. הם נזכרים בבעתה שהשיחות בווטסאפ נשמרות, שאין להם שום דרך בעולם להעלים הערה על הציצים ששלחו לילה אחד לבת 18. הם מבינים לבד ששתי שיחות שניהלו במקביל – משועשעים עד אימה – אפשר להצליב. שאולי הוקלטו כבר. אולי לא. את זה אין להם דרך לדעת. השקט יכול להיות זמן של איסוף ראיות ועדויות.
הם כבר חושבים על תגובה, משכנעים את עצמם מראש בעוול שנעשה להם, אבל בלב הם יודעים שכלום לא יעזור ושתיכף כולם יראו להם.
הם יודעים. והם מפחדים.