אריתראה-ישראל-אתיופיה: המסע המופלא של פילמון רוכב האופניים

אריתראה-ישראל-אתיופיה: המסע המופלא של פילמון רוכב האופניים

אחרי שהחליט "לעזוב מרצון", פילמון, שהיה חלק מקבוצת רכיבה ישראלית-אריתראית, נכלא בקניה, קיבל מעמד פליט באתיופיה – ועכשיו הוא חלק מקבוצת רוכבים בינלאומית של פליטים אפריקאים

 

לקראת חג המולד התקשרתי אל פילמון לאחל לו חג שמח. בדיוק שנה עברה מאז שהגיע לאדיס אבבה, לאחר מסע ארוך ומסוכן מישראל לרואנדה, ואז לאוגנדה ולקניה, שם נתפס ונכלא למשך יותר מחודש. כמעט שהוסגר לאריתריאה, אבל הודות לפעילות של הרבה אנשים טובים שוחרר וקיבל מקלט באתיופיה, היעד אליו חתר מלכתחילה. פילמון נשמע מאושר. הוא מספר על קבוצת הרכיבה בה הוא חבר, קבוצה מקצועית שמורכבת מפליטים אפריקאים באתיופיה. ההחלטה ״לעזוב מרצון״ השתלמה לו, למרות המסע הקשה שעבר בדרך ולמרות שהוא יודע על כאלה שהמסע שלהם הסתיים רע, לפעמים במוות.

עוד באותו נושא:

״עזיבה מרצון״ למדינה שלישית היא למעשה הרמת ידיים של מבקשי המקלט בארץ, שנואשו מלנסות ולקיים כאן חיים נאותים. הסכנות והקשיים באפריקה נראים לחלקם עדיפים על פני חיים של רדיפה, השפלות, כליאה במתקן חולות למשך שנה, או בסהרונים, אם במקרה ניסית להתחמק מחולות ותפסו אותך. רוב ה״עוזבים מרצון״ עושים את זה בהחלטה ספונטנית, מתוך תחושה שאין תוחלת לאורח החיים שהם מנהלים בארץ ועוזבים תוך ימים ספורים, לפעמים בלי להיפרד מהחברים, גם כדי להימנע מנסיונות השכנוע שלא לעשות זאת.

פילמון (שני משמאל) עם קבוצת הרכיבה בה היה חבר בארץ

כחלק ממדיניות ההגירה הרשמית של ישראל מעודדים את מבקשי המקלט ׳לעזוב מרצון׳. מקשים עליהם את החיים, מגבילים אותם וכולאים אותם, כאמור, בחולות. בתור תמריץ חיובי, מובטחים להם 3,500$, כשהם כבר על המטוס. מכיוון שאי אפשר לגרש אותם לאזורי קרבות, חלק ממבקשי המקלט מגיעים למדינה שלישית, רואנדה או אוגנדה, שם נלקחים מהם מסמכיהם והם מופקרים לגורלם, למרות התחייבות המדינה בפני בית המשפט שההסכמים האלה תקפים ומפוקחים.

פילמון “עוזב מרצון” את ישראל

ב-13.11.2015 עלה פילמון, הקפטן של קבוצת הרכיבה בישיקלטה, על מטוס וטס מכאן לרואנדה. לפילמון נמאס לחכות לזימון לחולות, נמאס לו לחיות באי ודאות מחודש לחודש, לא לדעת אם או מתי יצטרך לקחת פסק זמן של שנה מאימוני הרכיבה – שנה שיעביר במתקן חולות בלי להגשים את חלומו להיות רוכב מקצועי.

לפני שעזב ביקר במקומות הקדושים לנצרות. יומיים לפני הנסיעה היה בכנסיית הקבר, התפלל, ביקש שהכל יעבור בשלום ושיחזור לפה כמבקר. “כשבאתי לפה חשבתי שאני אצליח הכל”, אומר פילמון כמעט בלחש. “אבל ברגע ששמתי רגל כאן, הבנתי שאם אתה לא עובד כל הזמן, אתה לא חי”.

פילמון ביום עזיבתו “מרצון” את הארץ. צילום: יואל הרצברג

פחות משבוע ימים עבר מההחלטה של פילמון “לעזוב מרצון” את ישראל, לבין מועד עלייתו על הטיסה לרואנדה. ביום שישי, 13 בנובמבר, הוא נפרד מחבריו ויצא לדרך לא ידועה עם חברו סיימון. המסלול, שאותו תיאר בראיון שערכתי אתו יום קודם, היה אמור להביא אותו לאתיופיה דרך אוגנדה ודרום סודאן. עם הגעתו לקיגאלי, בירת רואנדה, התברר שהתחייבות משרד הפנים בפני בית המשפט שהוויזה ומסמכי הנסיעה לא יילקחו מהם אינה עומדת במבחן המציאות.

עוד באותו יום הוא, סיימון ופיסאהה – חבר נוסף, עשו את דרכם ברגל וברכב לגבול אוגנדה. הם מגיעים לקמפאלה ולמחרת בבוקר כבר ברכב, בדרך לגבול עם קניה. “כל הדרך ilegal“, כותב פילמון בוואטסאפ בעברית באותיות לטיניות. כשאני תוהה אם לא מסוכן בקניה, הוא משיב “כן, אבל זאת דרך אחרת”.

המעצר בקניה

הקשר עם פילמון מתנתק לכמה ימים וב-22 בנובמבר אני מקבל ממנו צילום והודעה במסנג’ר: “אני בכלא חמישה ימים באזור ניירובי בקניה. נתפסתי על ידי היחידה למלחמה בטרור של משטרת קניה. מחר יש לי זימון לבית משפט”. אני מעביר את פרטיו ומקום מעצרו – משטרת קילימאני, למוקד לפליטים ומהגרים כדי להעבירם לסוכנות האו”ם בניירובי, בניסיון לאתר את מיקומו המדויק ולשחררו. באמצעות פייסבוק נוצר קשר עם עוד אנשים וארגונים שמתגייסים לעזרת שלושת האריתריאים הכלואים.

פילמון מספר על עצמו- זהירות, ספוילרים!

אף שהמקרה שלהם מטופל על ידי עורכת דין מקומית ממועצת הפליטים של קניה (RCK), ובפיקוח סוכנות האו”ם לפליטים וארגונים אחרים, בית המשפט המקומי מחליט לגרש אותם לאריתריאה – שם יהיו חייהם נתונים בסכנה. השלב הבא הוא הגשת ערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון בניירובי.

השלושה מועברים לבית מעצר באזור התעשייה, שם הם שוהים כשלושה שבועות בתנאים מחפירים. הם ישנים על הרצפה בתא מצחין משתן וצואה, לא מקבלים אפשרות להתקלח או להחליף בגדים ונאלצים לסתום את נחיריהם בנייר טואלט כדי לשרוד. במשך השהות פילמון חולה ואינו מטופל על ידי רופא, אבל מחלים בכוחות עצמו. הקשר עמם מתבצע בעזרת טלפון שמוחבא בתחתוניהם. הם מתקשרים אלי ומנתקים כשאפשר לדבר – סימן עבורי להתקשר ולשוחח כדי להחליף מידע.

פילמון (משמאל) בכלא בניירובי

בשלב מוקדם הם מבינים שעורכת הדין שלהם אינה עושה את עבודתה נאמנה, ורק מבקשת תוספת תשלום על כל שלב. בהתערבות אנשי הקהילה האריתריאית בקניה הם מקבלים עורך דין אחר שייצג אותם בערעור לבית המשפט העליון. לתמונה נכנסת עובדת של סוכנות האו”ם לפליטים שדוברת את שפתם ומתרגמת עבורם, דואגת להם לאוכל ובאה לבקרם בבית המעצר.

בשיחות טלפון פילמון חוזר ומביע תסכול על העובדה שהזמן עובר והשימוע שלהם אינו מגיע. “כל יום העורך דין אומר לנו מחר, מחר”. התנאים הקשים והמתח נשמעים בקולו. הוא נשמע חלש, מדוכא ומיואש. הפרטים החדשים וחילופי הנפשות הפועלות מועברים שוב למוקד לפליטים ומהגרים ולארגונים בינלאומיים דרך אותם אנשים שהתגייסו לעזור. כחודש עבר מאז שנעצרו השלושה ואין עדיין תאריך לערעור, שלא לדבר על מידע לגבי תוצאתו האפשרית.

“כל יום העורך דין אומר לנו מחר, מחר”. פילמון וחברים בכלא בניירובי

ב-16.12 הם מגיעים לבית המשפט העליון בניירובי, לדיון בערעור על ההחלטה לגרשם. בהחלטה חד משמעית הופך השופט את החלטת הגירוש, מעניק להם מעמד של פליטים ומאפשר להם להחליט אם הם רוצים להישאר בקניה או להמשיך לאתיופיה. בשיחת הטלפון פילמון נשמע אחר לגמרי, ממש כפי שנשמע לפני כל המסע הזה – נמרץ, אופטימי, מלא חיים ואסיר תודה.

יומיים מאוחר יותר שולח לי פילמון שני צילומים: באחד השלושה עומדים ליד אשוח מקושט בקניון בניירובי, ובשני הם עומדים עם יודית, נציגת סוכנות האו”ם לפליטים שטיפלה בהם. הם כבר בדרך לגבול אתיופיה באוטובוס, שאליו הם מגיעים למחרת. יומיים עוברים עליהם בנקודת מעבר הגבול במויאלה, עד שהם עוברים, הפעם עם ניירות רשמיים ובדרך חוקית, לאתיופיה, לעיירה מויאלה, בהמתנה לקבלת מסמכים רשמיים שיאפשרו את המשך מסעם לאדיס אבבה.

פילמון, סיימון ופיסאהה עם יודית

חג מולד באתיופיה

בבוקר חג המולד, חמישה שבועות לאחר שיצאו למסע, מצלצל הטלפון שלי פעם אחת. על הצג מופיע מספר אתיופי. אני מתקשר בחזרה ופילמון עונה. הם באדיס אבבה, הוא וסיימון, הגיעו לשם בערב חג המולד ומתכננים להישאר שבוע בעיר אצל חברים, לפני שימשיכו בשלב הבא של המסע לכיוון מקלה, 800 ק”מ מאדיס אבבה, שם נמצאים הרוכבים האריתריאים, שאליהם הוא רוצה להצטרף.

“רציתי להגיד לך שהגענו לאדיס ושעכשיו הכל בסדר”, הוא אומר. גם סיימון על הקו ואני מאחל לשניהם חג מולד שמח. “God bless you, Mr. Yoel”, אומר סיימון והם מבטיחים לשלוח תמונות כשיהיה להם חיבור לאינטרנט. שבועיים מאוחר יותר פילמון מתקשר לבשר שהוא וסיימון קיבלו תעודת תושב לשנתיים, תעודה שתאפשר להם לחיות ברשות, ללא פחד מהסתבכות עם החוק.

התעודה שקיבל פילמון באתיופיה, סוף סוף קצת שקט

אביב כרוכב מקצועי

בהמשך פילמון מגיע למקלה, מצטרף לקבוצת רוכבים ומתחיל באורח חיים של רוכב מקצועי. באביב, לאחר שהתאקלם בקבוצה הוא מספר שהוא נמצא במשטר אימונים יומיומי, עם תכנית שבועית וחודשית וגם תכניות להשתתפות בתחרויות מקומיות. כחבר הקבוצה הוא מקבל דירה, אספקת מזון וגם משכורת. סיימון והוא בקשר רצוף, אבל הם כבר לא גרים ביחד. חברה רצינית עוד אין לו, הוא עונה לשאלותי החטטניות. אשה ואופניים לא הולך ביחד, לדבריו.

פילמון עם חבריו החדשים לקבוצת הרכיבה במקלה

פילמון מספר על תחרות גדולה שאמורה להתקיים באזור, ״טור מלס״, ומבקש ממני לשכנע את הרוכבים הישראלים והאריתריאים של ״בישיקלטה״ לבוא להשתתף. כולם מתלהבים- הישראלים, האריתריאים, האתיופים, הוא ואני, אבל זה לא יוצא אל הפועל, בגלל שבלתי אפשרי להנפיק למבקשי המקלט מסמכי נסיעה ואשרות כניסה. פילמון מתגעגע לחברים בארץ ובמקש לדעת מה קורה עם הקבוצה. כשאני מספר לו על אחד מחבריו לקבוצה שברח מזימון ל״חולות״ כי לא נתנו לו להתאמן שם, הוא מרצין ונמלא דאגה. ״זה מסוכן״, אומר פילמון, ״אם יתפסו אותו הוא ילך לסהרונים״.

קבוצת הפליטים האפריקאים

במהלך השנה מחליט פילמון לעזוב את הקבוצה בה הוא מתאמן ולעבור לקבוצת Africa Reffugee cycling Team. זו קבוצה חדשה שמורכבת כולה מפליטים מאפריקה וממוקמת באדיס אבבה. המאמן, מוואל מהאנשו, שהיה דמות בכירה באיגוד הרוכבים האריתריאי, ברח לפני שנה וחצי מאריתריאה וייסד את הקבוצה באתיופיה.

פילמון מגיע במקום השני בתחרות באדיס אבבה

״המטרה העיקרית של המועדון״, כותב לי מהאנשו במייל, ״היא ליצור תשתית לכל הפליטים מאפריקה, כולל פליטים מאריתריאה שחיים באתיופיה, כדי לאפשר לרוכבי אופניים להפגין את כישוריהם וניסיונם בתחום. בנוסף״, הוא אומר, ״הקבוצה באה לשנות את גורל הרוכבים שבעצם חציית גבולות בצורה לא-חוקית, דרך מסעות בסהרה ובים התיכון, מסכנים את חייהם, כמו כל כך הרבה פליטים״. זו קבוצה שנאבקת על המימון שלה ותלויה בתרומות להמשך פעילותה. ״כאן אין לנו משכורת״, אומר פילמון, ״אבל יש לנו דירה ונותנים לנו אוכל. הקבוצה הזאת יותר טובה בשבילי״, אומר פילמון. ״זו קבוצה של פליטים ויש לנו אפשרות להתחרות כפליטים בתחרויות פה ובארצות אחרות״.

פילמון עם חבריו החדשים לקבוצת הרכיבה Africa Reffugee cycling Team

הקבוצה עושה חיל וחלק מרוכביה, כולל פילמון, הצליחו לסיים תחרויות במקומות גבוהים. הרוכבים לא נאלצים לעבוד בחוץ למחייתם, כדי לא לפגוע במשטר האימונים המקצועי. ״הזמינו אותנו להשתתף בתחרויות בינלאומיות״, מגלה לי פילמון בערב חג המולד. ״הזמינו אותנו לברזיל, לעוד מקום בדרום אמריקה וגם לקנדה. קיבלנו דרכונים של ה-UNHCR (סוכנות האו”ם לפליטים)״, הוא אומר. התכנית של פילמון היא לבקש מקלט בקנדה, כדי להתקדם מקצועית ולחיות בתנאים טובים יותר. בקנדה יש קהילה הולכת וגדלה של מבקשי מקלט מאפריקה והיחס אליהם טוב יותר מאשר בארץ. גם אחיו כבר לא בארץ, אלא עבר להולנד עם משפחתו, שם קיבל מעמד פליט ולומד הולנדית עד שיוכל להתחיל לעבוד.

הקבוצה הזאת יותר טובה בשבילי״. פילמון עם חבריו לקבוצה וגביע שבו זכו

אמו של פילמון עדיין חיה באריתריאה. אין לה סיכוי לקבל מעמד פליט באף מדינה עקב גילה. היא מתכננת לבקר את פילמון באתיופיה, אבל לא יכולה להשאר שם. פילמון מתגעגע למשפחתו שמפוזרת ברחבי העולם, הוא מספר. גם לחברים בארץ הוא מתגעגע, לקבוצת הרכיבה, לאנשים בעבודה ולחברים בדרום תל אביב. לאחר שלא הצליח להביא את הקבוצה לתחרות באתיופיה, פילמון והמאמן שלו הוגים רעיון חדש: לרשום את קבוצת הרכיבה שלהם לתחרות בארץ, אולי כבר באביב הקרוב, למירוץ גראן פונד וערד – ים המלח הבינלאומי. הרעיון כבר נמצא בתהליכי בירור, אם כי עדיין צריך למצוא מימון למשלחת הענייה.

פילמון וחבריו לקבוצה במהלך אימון

אם יגיע פילמון כרוכב בקבוצת רוכבים של פליטים לתחרות בינלאומית בישראל זאת תהיה סגירת מעגל מושלמת. ישראל היום מצטיירת בעולם המערבי כמדינה שצריך להציל מידיה את מבקשי המקלט שהגיעו אליה. עשרות ומאות מבקשי מקלט שנרדפו אצלנו מקבלים מעמד פליט במדינות אירופה ובקנדה. אלה שלא מצליחים נדרשים להתמודד עם הקשיים שמערימה עליהם המדינה או ״לעזוב מרצון״ לאפריקה. מעטים מבין אלה שיוצאים לאפריקה מצליחים לשפר את חייהם ואלה שכן עושים זאת מכיוון שהיה להם המזל לקבל עזרה במהלך הדרך. הסיפור של פילמון הוא אחד מיוצאי הדופן. הסיפור שלו לא נגמר, זהו רק סיכום ביניים, אבל מצבו טוב לאין ערוך ממה שהיה לפני שנה, כשיצא למסע אל הלא נודע.

״זה ממש מגניב מה שעשיתם בשבילי״, אומר פילמון בסוף השיחה. ״שלח לי תמונה שלך עם החברה שלך״, אני מחליף נושא ומבקש. והוא שולח.

תגובות

Send this to a friend