העזנו לגעת בקודש הקודשים של המוסיקה הערבית, ורעל חדר אלינו

זה נשמע כמו חלום מוזיקלי נפלא: ישראלים שמעלים קונצרט משירי אום כולתום המצריה עם נגנים פליטים סורים, בברלין. כל הכרטיסים נחטפו, אבל רגע לפני שעלו לבמה הכל התהפך

צילום: דורותיאה קוך

רותי רוזנפלד והתזמורת | צילום: דורותיאה קוך

"זה היה בחזרה השלישית שלנו עם התזמורת, הם כנראה קלטו פתאום שאני מדברת עברית. אני לא מסתירה את זה, אבל בגלל שהגרמנית שלי ברמת שפת אם והאנגלית לגמרי אמריקאית, לא תמיד מזהים אותי כישראלית, ואני לא טרחתי להגיד. אצל מוזיקאים העניין הוא לא המוצא אלא המוזיקה. אבל בחזרה ההיא הבנתי שלא תמיד זה כך. ואני, עם ההבנה הבסיסית שלי בערבית ישר קלטתי את אחד הנגנים הסורים אומר: 'אוי אוי אוי, היא ישראלית'".

רותי רוזנפלד, זמרת אופרה ושחקנית תאטרון, חיה ועובדת בברלין כבר 18 שנים. לפני כשנתיים החליטה יחד עם במאי הפרינג' אריאל אפרים אשבל, שגם הוא פועל בברלין, להעלות מופע של יצירות אום כולתום. "הרעיון היה להקים תזמורת. חשבנו שעם כל הפליטים שמגיעים לגרמניה זה יהיה מדהים", היא מספרת, "לקחת חבר'ה שבאים מהרקע המוזיקלי הזה, ולהכניס אותם לנגן איתנו. חלק מהמוזיקאים שעובדים איתנו אלה אנשים שהגיעו לכאן בסירות גומי. אני יושבת אצלם בבתים, והם מספרים לי איך היו צריכים לזרוק את התיק שלהם לים כדי להציל אדם. קשה לתפוש את זה. התקרבנו מאד, חלק נהיו כמו משפחה בשבילי".

על פניו מדובר בפרויקט מלא כוונות טובות: רוזנפלד, זמרת סופרן ישראלית, שרה אום כולתום עם פליטים מסוריה ומטורקיה ועם נגנים ממצרים, בבימויו של ישראלי שגדל על שיריה של הדיוה המצרית ובניצוחו של כנר רוסי-ישראלי. אלא שעד מהרה הכל השתנה: איומים על המשתתפים, עזיבה פתאומית של חלק מהנגנים, ביטול הופעות בפסטיבלים בגרמניה וקיום ההופעות שלא בוטלו תחת אבטחה כבדה במרכז ברלין. עכשיו, רגע לפני שתי הופעות נוספות, בדורטמונד ובדיסלדורף, הם רק מקווים שהכל יעבור בשלום.

"את לא מבינה כמה בכיתי בשנתיים האחרונות מכל הסיפור הזה", אומרת רוזנפלד בקולה המתנגן עברית עם שלל מבטאים, "אמרו עלינו שניכסנו את התרבות הערבית, שאנחנו חלק מהכיבוש הישראלי, שזה עוד כיבוש, איימו על אנשים שלא ידברו איתנו". "הייתי מאוד נאיבי", אומר אשבל, "ידעתי שנכנסתי לטריטוריה רגישה, אבל לא צפיתי את העומק ואת הגודל שלה. עבדנו עם אנשים שבאו מסוריה וממצרים והיינו בפנטזיה שאנחנו יכולים לייצר משהו ביחד למרות שאנחנו אויבים. לא הערכתי במידה נכונה את הסכנה".

"עשינו הרבה טעויות בהצגה על הדבר, ואני חושש שההפקה עדיין לא הפנימה את זה", המנצח אלכסיי קוצ'טקוב הולך ומאבד את האמונה בצדקת הדרך, "הלוואי שהכל היה רק מוזיקה, אבל מדובר פה בסיטואציה ונושא טעונים מאוד מבחינה פוליטית. נגענו בקודש הקודשים של התרבות הערבית, בלי להסביר לאנשים מה ולמה אנחנו עושים זאת. זה לא בא ממקום רע, חשוב מאוד להבין, אלא מאי ידיעה ואי הבנה עם מה בכלל אנחנו מתעסקים".

"לא מחצינים את הישראליות"

"תזמורת ודינג למוסיקה מזרח תיכונית", The Wedding Orchestra for Middle Eastern Music, נוסדה בשכונת ודינג בברלין כשאשבל התבקש לייצר קטע מוזיקלי על אום כולתום למופע תיאטרון. הוא הוציא קול קורא לנגנים, ועד מהרה הפכה הסצנה לערב שלם שבו שר זמר ממוצא ערבי קטע פותח, רוזנפלד מבצעת שתי יצירות מלאות של אום כולתום – "אינתא עומרי" ו"אלף לילה ולילה" - ובסוף הערב הם מתאחדים לביצוע משותף של "יא מסהרני".

ההרכב הבסיסי כולל שישה אנשים, עם תזמורת מתחלפת של 12-15 נגנים. "החלום היה להופיע בערים שונות ובכל מקום לקחת פליטים או ערביים מקומיים ולערב אותם בעשייה המוזיקלית", מסבירה רוזנפלד, "בהרכב הקבוע יש את ואסים, פליט מסוריה שמנגן על עוד, הגיטריסט עאדל מסוריה, ונגנים ישראלים כמו הבסיסט אור רוזנפלד או הצ'לנית לי כספי. אלכסיי נוסע לפנינו ממקום למקום, אוסף נגנים ועובד איתם".

לפני כשנה וחצי החלו הופעות ההרצה באופר-סטודיו. אולם קטן יחסית, מאה איש בקהל. כל הכרטיסים נמכרו מיד. "מאות אנשים עמדו בחוץ, כולל ערבים ונשים עם בורקות", מספרת רוזנפלד, "אבל אז זה התחיל. היה לנו נגן עוד פנטסטי, נביל, פליט שלמד מוזיקה באקדמיה בסוריה. לפני הקונצרט הראשון הוא ביקש שנוריד מדף האירוע בפייסבוק את העובדה שאנחנו מישראל, כי זה בלאגן בשבילו שם בסוריה. היה לי קשה לשמוע את זה, אבל הורדנו וגם הוצאנו את השם של נביל מהדף לבקשתו".

אום כולתום הייתה אוהבת את הביצוע?

"בהופעות הראשונות היינו עושים הקדמה לקהל מי זאת אום כולתום. אז אחד המוזיקאים ביקש ממני לא להזכיר שאני מישראל", מוסיף אשבל. "היה לי מאוד קשה עם זה, אבל בסוף הסכמתי לא להחצין. בעיקרון קל לי לא להזכיר את העובדה הזו, אני לא הולך עם דגל והגדרות, אבל כשזה בא בצורה מפורשת כל כך - אז מה, אני מסתיר?"

זה לא נראה לך כמו סוג של התנצלות?

אשבל: "זה מאד מורכב. הישראליות שלנו לא מוחצנת, ואני מסביר לעצמי שאני עושה את זה בשבילם. אם זה גורם לנגנים שלנו להרגיש יותר נוח ולעמוד מול הקולגות שלהם, אז בסדר, לא אחצין את זה".

אבל גם זה לא עזר. המופע הוזמן לפסטיבל אמנות ערבית חשוב בדרזדן, אבל ברגע שנודע ששני ישראלים מובילים את הפרויקט, ביטלו המארגנים הלבנונים את ההזמנה וסירבו לאפשר להם להופיע. "זו הייתה המכה הראשונה, אולי הכי קשה שקיבלנו", אומרת רוזנפלד, "חשבנו לפנות לעיתונות, דיברתי עם חברים, כלום לא עזר. הלבנונים לא הסכימו אפילו לדבר איתנו בטלפון, מחשש שזה יפגע להם בעבודה בבית".

סיבוב הקונצרטים השני התקיים ב-HAU – מרכז נחשב להופעות פרינג' במרכז ברלין, שבו 600 מושבים. ההופעות היו סולד-אאוט מיד. "בהופעות האלה, שקיבלו הד תקשורתי, נביל כבר לא השתתף", מספרת רוזנפלד, "הוא לא עמד בזה. היה לנו זמר אורח נהדר, עבדאללה, פליט גם הוא. עשינו חזרות והתיידדנו ושבוע לפני הפרמיירה הוא פשוט נעלם. אמר לאלכסיי משהו על מחלה במשפחה ולא ענה יותר להודעות.

"לא יכולתי לוותר. כתבתי לו מייל קורע לב, ביקשתי שידבר איתי לפחות. אחרי שהשתכנע ושוחחנו בטלפון, הבנתי שפתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים הייתה הטריגר להיעלמות שלו. אמרתי לו, 'אנחנו שבועיים לפני פרמיירה, שתי הופעות סולד אאוט, מה הקטע?'. 'בסיטואציה הפוליטית כרגע אני לא יכול להופיע איתך', הוא אמר, ואז הוא חשב ואמר שאולי אם נפרסם שאנחנו מתנגדים לכיבוש ולהעברת השגרירות ולכל מה שקורה בישראל עכשיו, אז אוקי.

"ברור שאני מתנגדת לכיבוש ובבעיה גדולה עם נתניהו ועם כל מה שקורה בארץ, אבל זה לא קשור לעשיה המוזיקלית שלי. אני עושה מה שאני יכולה. בארץ אני לא יכולה לעשות שלום ולהופיע עם ערבים, אבל באירופה אני יכולה לקיים מערכת יחסים חברית ואמנותית עם אנשים שבחיים לא הייתי יכולה לקיים איתם שום סוג של קשר. זה בשבילי שלום".

צילום: אנטון טל

ההצהרה נשמעה אפולוגטית. אלכסיי קוצ'טקוב | צילום: אנטון טל

"איך את לא מפחדת?"

בעוד רונזפלד ואשבל מתלבטים על הדרך הנכונה להציג את עצמם, התחילו להגיע תגובות קשות למופע באתר התאטרון, בדפים של המשתתפים בפייסבוק, בהמשך גם פניות אישיות בטלפון ובוואטסאפ. "הגיעו מתקפות בערבית, באנגלית ובגרמנית", מספרת רוזנפלד, "אמרו לי איך את מעזה, זה ניכוס של המוזיקה שלנו, זו בושה וחוצפה. הגיעו קריאות להחרים את המופע".

אשבל: "התחילו להגדיר את המופע כ'ניכוס תרבותי', 'ווייט וואשינג' (מנהג הוליוודי של ליהוק שחקנים לבנים לתפקידי שחורים, אסייתים וכו' – ע"פ). אמרו שזה ניסיון להלבין ולנקות את הכיבוש, כאילו אנחנו מייצגים את ישראל באיזשהו אופן, ואנחנו ממש לא.

"אחרי שהתעוררה מהומה, התאטרון ביקש שאכתוב הצהרה שמבהירה את הדברים. כתבתי שאנשים לא מבינים שהמוזיקה של אום כולתום בפרט והמוזיקה הערבית בכלל היא חלק מהתרבות של כל מי שגדל בישראל. סיפרתי שיחד עם המוזיקה הערבית, לאורך עשורים גם המוזיקה המזרחית נדחקה לשוליים בגלל הפרופגנדה הישראלית שזהות יהודית וערבית מנוגדות זו לזו, וניסיתי להראות שהן דווקא הולכות יד ביד.

"אז נכון שנולדתי בישראל אבל אני לא תומך ולא מזדהה עם המדיניות הישראלית, ומתנגד למדיניות האלימה של ממשלת ישראל. סיפרתי שהאנשים בתזמורת באים מסוריה, טורקיה, גרמניה, יוון, צרפת, איטליה. קבוצה בינלאומית שלחבריה חשוב לנגן את המוזיקה הזו ולהביא את הצד האמנותי ברמה הכי גבוהה".

"להרבה אנשים היו השגות על ההצהרה הזאת", אומרת רוזנפלד בעדינות, "כנראה שזה יצא אפולוגטי". "זה נראה יותר כמו תירוץ, לא כמו דיאלוג", מוסיף קוצ'טקוב, "רק בדיעבד הבנתי את תיאוריות הקונספירציה שהתחילו לרוץ. אם עושים פה ניסוי, נותנים לזמרת אופראית לשיר אום כולתום, זה צריך להיות המוטו של הפרויקט ולא להסתתר מאחורי מילים כמו 'לא מסורתי' ו'מולטי תרבותי'".

"אחרי זה הדברים קצת נרגעו", משוכנע אשבל, "אני חושב שלמבקרים היה חשוב לראות שאני לא מזדהה עם ישראל ושאין כסף ישראלי במופע ושהוא נתמך אך ורק על ידי מוסדות גרמניים".

בג'רוזלם פוסט כתבו שניצחתם את ה-BDS כשעליתם להופיע.

אשבל: "שטויות, אין שום קשר ל-BDS. אחד מראשי התנועה אפילו בא לקונצרט שלנו. זה סיפור אחר לגמרי".

הלחץ לקראת הפרימיירה הלך וגבר. "עבדאללה נעלם, והיינו בטירוף לחפש זמר נוסף", מספרת רוזנפלד, "מצאנו את חוסאם, שהוא סופי, איש שלום שפחות אכפת לו. הוא הציל אותנו. בינתיים המשיכו להגיע איומים וקללות, בעיקר מהקהילה הסורית לנגנים שלנו. אמרו שהם משתפי פעולה עם ישראלים. אחד הנגנים, הבת שלו כתבה לו בפייסבוק בפרטי, 'אבא מה אתה עושה, מה שמעתי עליך?! האנשים האלה לוקחים לנו את התרבות'. כל זה כבר 4-5 ימים לפני הקונצרטים, מאות אנשים רכשו כרטיסים ומאות מנסים להשיג. אני הייתי בפאניקה שאנשים יעזבו אותנו.

"הרעש בעולם הערבי היה גדול עד כדי כך שכולם נלחצו – גם אני. התאטרון שכר חברת אבטחה אזרחית לאבטח את שני המופעים והמאבטחים היו בקהל כל הזמן. בזמן החזרה הגנרלית הצ'לנית שאלה אותי: 'רותי, את לא מפחדת?' ואז עם דמעות בעיניים הוסיפה, 'אני יושבת בדיוק מאחוריך, ואם יירו בך...'"

"שירה קולוניאליסטית"

לא ירו באיש. הקונצרטים עברו בשלום ועם ביקורות מצוינות. עם הסיפור המופלא של ישראלים שמבצעים מוזיקה של זמרת ערביה נודעת, בצירוף נושא הפליטים מסוריה שהוא ממוקדי ההשקעה התרבותית והכספית של הממשלה הגרמנית בימים אלה, פלוס קצת יח"צ סביב האיומים – אפשר היה לחשוב שדרכם אל התהילה מובטחת.

אבל לא. החתחתים לא תמו, הקשיים הולכים ומתרבים, עוד נגנים ערבים עוזבים, וההתעקשות על אום כולתום מתחילה להרגיש כמו קללה שרודפת אותם.

צילום: דורותיאה קוך

אני משוגעת על מוזיקה ערבית מאז ומתמיד | צילום: דורותיאה קוך

למה בכלל אום כולתום?

רוזנפלד: "אני משוגעת על מוסיקה ערבית מאז ומתמיד. אמא שלי בתור הובי היתה רוקדת ריקודי בטן, והיא הכי אשכנזייה בעולם".

די, נו.

"אה, את יודעת מי זאת אמא שלי".

בואי נגיד שעשיתי גוגל לפני הראיון.

"אז אמא שלי, נורית הירש, הייתה רוקדת עם חברות. אפילו ברי סימון באה ללמד אותם. היו לה חברים עיראקים שהיו מנגנים בעוד, ואני גדלתי עם זה".

רוזנפלד, 41, בתה של כלת פרס ישראל, המוזיקאית, המנצחת והמלחינה נורית הירש, נולדה בארצות הברית. היא גדלה שם ובישראל לסירוגין, למדה באקדמיה בתל אביב, עזבה לברלין בגיל 22 ובנתה בה את הקריירה המוזיקלית והאמנותית שלה. היא אם לבת מהאמן הבינתחומי הסקוטי דאגלס גורדון, שממנו נפרדה לפני מספר שנים.

"חבר הדליק אותי על אום כולתום כשלימד אותי על חוף באוסטרליה חצי שעה מתוך אינתא עומרי, ומאז אני חולמת לעשות עם זה משהו", היא מספרת, "כשהכרתי את אריאל לפני שבע שנים בערך, הוא אמר לי שהוא מת על אום כולתום. ואני אמרתי 'אתה צוחק? גם אני'. ואז הגיעה ההצעה הזאת".

את מדברת ערבית?

רוזנפלד: "אני מבינה כל מילה שאני שרה כמובן, אבל לא דוברת את השפה. עבדתי על המבטא עם בחורה פליטה, חצי סורית-חצי ירדנית. אין לי בעיה עם האותיות הגרוניות, אבל יש לי עדיין מבטא. החלום שלי הוא לחיות חצי שנה במצרים כשבתי לילי תגדל קצת, וללמוד את השפה כמו שצריך".

כמה זמן לוקח להרגיש ביטחון ביצירות האלה?

רוזנפלד: "אני מרגישה שם בבית, אבל לא מרגישה ביטחון עדיין. אני מתמחה במוזיקה מודרנית וקלאסית ופתאום ללמוד סולמות חדשים ומקאמים ולשלב בין הטכניקות זה לא פשוט. יש צלילים שלהפיק אותם עבורי זה טירוף. גם לערבים קשה ללמוד שירה קלאסית ולעבור לסולם מערבי".

אשבל, בן 36, אחיה של השחקנית רותם אבוהב, הוא במאי ויוצר פרינג' מוכר בישראל שהופיע בין היתר בפסטיבלים בעכו ובתאטרון תמונע. בשנים האחרונות הוא חי בברלין עם בן זוגו, שחקן ופרפורמר בלגי שעימו התחתן, ומביים שם. "אום כולתום זה אצלי מהבית", הוא אומר, "ברור שרציתי להעביר את גם לתאטרון. כשהבנו שאנחנו רוצים תזמורת גדולה פנינו למנצח שעוד לא הכרתי, לאלכסיי".

קוצ'טקוב, בן 34, נולד בסמולנסק שברוסיה, ובגיל 19 עלה לארץ לבדו במסגרת תכנית סל"ה - סטודנטים לפני הורים, אלא שההורים לא הגיעו בעקבותיו. הוא למד באקדמיה למוזיקה, ושירת כעתודאי במדור הפקות של הלהקות הצבאיות. בישראל חי עשר שנים בדיוק, והתגלגל לברלין במסגרת מה שהוא מכנה "גלי ירידת המילקי". בבירת גרמניה יש לו הרכב שעוסק במוזיקת עולם. "אני מקיים דיאלוג תמידי עם המוזיקה הערבית", הוא אומר, "לדעתי היינו צריכים ללכת עד הסוף עם העניין של ישראלים או יהודים או זמרי אופרה שעושים מחווה לאום כולתום. אחרת, בלי הקונטקסט, אנשים מצפים לצורה נאמנה למקור, וזה לא. אני חושב שבמאי צריך להסביר במקרה כזה מה מניע אותו להקים פרויקט כזה, מה מטרותיו. אחרת במקום לגשר זה מפריד, ובמקום לקבל לגיטימציה אנחנו נדחים".

החזרות לקראת ההופעה בהאו. לא בדיוק "אבניבי"

"בלי היגיון או אינטלקט – רק רגש"

אם לא די בלחצים מסביב, קולה הייחודי של רוזנפלד עומד כרגע בליבו של קרע ההולך ומתרחב אפילו בתוך התזמורת שהקימו סביב השאלה איך מבצעים את אום כולתום, ויותר מזה - למה. "עכשיו טוענים שהאופן שבו רותי שרה הוא קולוניאליסטי, כי שומעים שהיא לא נייטיב ספיקר", מספר אשבל, "זה נכון, אבל זו מטרת הפרויקט: להפוך מוזיקה לקנון מוזיקלי. לא רק אותנטיות, אלא רפרטואר. שומעים בקול של רותי שההכשרה שלה כזמרת אופרה מערבית מוציאה סאונד אחר. זה הצד הניסיוני של הפרויקט - לא שחזור של הקול של אום כולתום, אלא משהו יותר מורכב".

רק שהשבוע, בדרך להופעה, אמר אחד הנגנים הסוריים שנמצא עם רוזנפלד מראשית הדרך, שלא ככה שרה הדיוה. זה כמעט שבר אותה. "כל החיים אני עושה פרויקטים מערביים מודרניים מטורפים. את יודעת למה? כי לא מעניין אותי לשחזר כל זמן", רוזנפלד מאבדת את שלוותה אל מול הטענה הזו, "הם אומרים לי שאני מוגבלת בסגנון שלי ולא יכולה לעשות אותה בצורה מושלמת - אבל אני לא רוצה לעשות אותה בצורה מושלמת! התזמור שלנו הוא חיקוי מושלם, ואני לא. בעיני זה מה שמעניין, זה בכוונה".

בעוד רוזנפלד ואשבל בטוחים בצדקת דרכם, קוצ'טקוב עדיין מתלבט. "בהתחלה לא הבנתי מה רוצים מאיתנו אבל כיום אני חושב שעשינו טעות גדולה כשלא שינינו את הגישה והמשכנו ללכת עם הנרטיב שלנו", הוא אומר. "אנחנו עושים מחווה לאום כולתום  שהיא לא סתם זמרת, היא הסמל המובהק של המוזיקה והתרבות הערבית של המאה ה-20. אישה קדושה לערבים שב-67' אמרה שהיא תשמח לשיר בישראל אחרי שהיא תיכבש על ידי מצרים.

צילום קבוצתי

נגנים נעלמו כל הזמן | התזמורת בצילום קבוצתי

"אז הלוואי שהכל היה רק מוזיקה, אבל אנשים הם פוליטיים והם לא הבינו מה המהות של הפרויקט. יש מי שראו בו הלבנת השם של ישראל בהקשר הכיבוש, או שזו פרודיה כי זמרת עם מבטא ישראלי אשכנזי שרה עם מוזיקאים ערבים שירים של אום כולתום. היו שראו בזה חוצפה של ישראלים שצוחקים על הסמל התרבותי של העם הערבי. היינו צריכים להבין איך מופע כזה יראה בעיני הערבים בקהל. זה כמו שנעשה בברלין מופע מחווה לנעמי שמר, במימון עירוני, וערבים יבואו להשתתף כנגני ליווי וזמרי חימום בלבד, ועוד על רקע הקונפליקט. איך יסתכלו על זה הישראלים החיים בברלין? אני די בטוח שלא כולם יתלהבו מהרעיון. נגענו פה בקודש הקודשים, והיינו חייבים להסביר למה זה נעשה".

למרות חילוקי הדעות, הוחלט לפחות למנוע תקלות נוספות. "בדיסלדורף ובדורטמונד בקשתי מאריאל שיבהירו מראש ששנינו ישראלים, שלא יהיו הפתעות", אומרת רוזנפלד.

אשבל: "אני מבין היום שזה התפרש אחרת ממה שהתכוונו גם כי אום כולתום הייתה מאוד לאומנית וביקורתית כלפי ישראל וגייסה כסף בקונצרטים שלה למען הצבא המצרי, והנגיעה במוזיקה שלה בלי להתייחס להיסטוריה פוליטית זה כאילו להתעלם מכל זה".

וזה אכן בעייתי, לא?

אשבל: "נכון, אבל לא מרגיש שאני צריך לתת שיעור בהיסטוריה אלא לייצר אמנות".

רוזנפלד: "אנחנו כל הזמן קרובים לוותר על הכל, כי הרעל חדר לתוכנו. המוזיקאים, גם אלה שעבדו איתנו, לא מסוגלים לקבל את זה שלקחנו את האלוהים שלהם. אחד מהם אמר לי: 'עזבתי את הארץ שלי, והמוזיקה היא כל מה שיש לי'. יש עליהם לחץ היסטרי של הקהילה הערבית בגרמניה ואנחנו נחלשים מהמאבקים. מצד שני אני לא מוכנה לוותר. זה התהליך שלנו, ואם זה לא יעבוד איתם, אולי יבואו אנשים אחרים לנגן איתנו, אולי ערבים מישראל".

יש פה עירוב בלתי נתפש של התנגדות פוליטית עם שאלות על אומנות.

רוזנפלד: "אני כבר לא יודעת כמה מזה עניין אמנותי וכמה מזה הוא היותי ישראלית. אני לא יודעת אם היו מעדיפים אותי אם הייתי יודעת בדיוק את רבעי הטונים ושרה בדיוק כמו אום כולתום, או שעם זמרת גרמנייה זה היה עובד. אין פה שום הגיון, שום אינטלקט - רק רגש. אמרו לי כבר שאם הייתי שרה פיירוז זה לא היה כל כך נורא. כלום לא נורא כמו לגעת באום כולתום".



תגובות

|
X
X

Send this to a friend