ברלין, אפריל 2017
כמו העין, כך גם העדשה תפסה את מה שבלט שם יותר מהכל: הראשים הצהובים בפנטזיה החולנית של הפיהרר התחלפו בקדקודים מעוטרי ראסטות, עטויי כיסוי ראש, מטפחות וכיפות, בפנים בכל הגוונים, בנשים ואנשים מכל העמים ומכל המגדרים והזהויות. חלק תושבים זרים, חלק ילידי העיר, חלק אורחים ונראה שכולם מרגישים בה די בבית.
מוכר ב”דונר” יכל לנהל שיח קולח בטורקית, ולענות במקביל בגרמנית מצוחצחת. הוא דור שני כאן, אבל נראה כאילו הגיע הרגע מאיסטנבול – שומר על הזהות, גאה בשורשים.
טיול רגלי של ילדי בית ספר יסודי הוא פיוז’ן סורי-גרמני-סודני-ויאטנמי-מרוקאי. שאר הילדים הם ערבוביה של כמה מדינות בגוף אחד.
באוטובוס מנהלות שלוש נערות צעירות עם מטפחות שיחה בערבית קולחת, צוחקות, בלי לחשוש שהשפה שלהן מאיימת על מישהו מהנוסעים.
הם נוהרים לכאן בהמוניהם לא רק בגלל שמרקל מאפשרת וכי הם יכולים. האדיבות הגרמנית לא נתנה להם פטור מהטרור ועדיין, ברלין (יש מי שכבר קרא לה בועה) מציעה מקום שיש בו פתיחות, סובלנות וקבלה של תרבויות אחרות ובחירות אחרות מבלי לכפות עליהן תהליך של התכה לכור אחד.
“זה לא בכל ברלין”, מספרת חברה שחיה שם כמה שנים וחזרה לא מזמן, “ככל שמתרחקים יותר ויותר מהצנטרום, זה כבר פחות מרגיש כמו אחוות עמים. פעם אחת, למשל, הסתובבתי עם חברה גרמנייה. ההורים שלה הגיעו מגאנה, והיא נולדה כאן, גרמנייה. הגענו לאחת השכונות במזרח ועבר איש מבוגר, בן שמונים אולי, מסתכל עליה, ופשוט יורק אחריה, יורק!”.
גם אם למראית עין וגם אם רק לרגע אחד נאיבי, נדמה שככה נראית חירות. כך זה נראה כשמשתחררים מהחרדה המותנית מזרים. ככה צריכה להיראות מדינה שמקבצת אליה בני אדם מכל העולם, פתוחה, סבלנית וקצת יותר משוחררת. ואולי זה רק חלון הראווה שבירת התיירות האירופאית רוצה לשווק, כפרת עוונות על ההיסטוריה האיומה שלנצח תהיה חלק ממנה.
טיסה 2372 מברלין נחתה. בדרך להחתים את הדרכון בבן גוריון צועדת במהירות מפתח המטוס פליטה מארץ הריאליטי, יחד עם בן זוגה. מהצד נשמעת אישה אחת אומרת לאיש אחד: “קלטת? זאת ההיא מ***”, “באמת הייתה לי מוכרת”, הוא עונה. “אם היא לא הייתה בלונדינית הייתי חושבת שההוא זה אבא שלה”, האישה ממשיכה, “ראית את החבר שלה? איזה חתיאר, בטוח מפוצץ”. “ראיתי ראיתי”, עונה האיש, “תימני זה תימני, מה את רוצה?”.
