"מה שעניין אותי זה איך אני מספר את הסיפור", אומר אורי בן-דב. "כששמעתי בפעם הראשונה הרצאה על הגז, זה היה פשוט איום ונורא. לא הבנתי כלום. יצאתי משם, וידעתי שאני צריך ללמוד עוד, לפחות להבין על מה הם מדברים, ושחייבים לעשות עם זה משהו. מה שמדהים בגז זה שהוא סיפור נורא מובהק: אני מרצה שעה, ואין בן אדם שלא מבין מה זה הון-שלטון. אז הקמתי את הממלכה הפרטית שלי, של מספרי הסיפור".
בלשונם של מתנגדי המאבק מכונה בן-דב "המורה ליוגה". התיאור הופץ כנראה במחשבה שמי ירצה לשמוע על נזק כלכלי של 600 מיליארד שקלים מפיו של מורה ליוגה, וגם כי בן-דב, בן 43, אב לילד ופעוטה, הוא, ובכן, מורה מוסמך ליוגה. חוץ מזה הוא עורך סרטים עסוק, איש שיודע לספר סיפור, ואין שום דבר בלתי מחובר למציאות ברוחניות שלו. להיפך.
"בקיץ 2011 הייתי בחדר עריכה. גרתי קרוב לשדרה אז בערבים הגעתי, לא עם אוהל. דווקא כשהאוהלים התפרקו התחלתי להיות מעורב. היה לי בלוג ופייס וחיפשתי איך לעזור, בעיקר דרכים להכניס עוד אנשים, לגרום להם לעבוד. ב-3 ספטמבר ישבתי בבית, היה חם נורא, השתגעתי מלהיות שם, ואז מישהו אמר 'בוא לדירה הזאת והזאת, יש שם קבוצה שמעודדת אנשים להגיע'. כמה ימים קודם לכן הוקם שם חדר המצב, אולי הקבוצה היחידה שממשיכה לעבוד מהמחאה ועד היום. מהדירה הזאת הם הוציאו אנשים להפגנת המיליון.
צילום: חיים רוזנברג
"ערכתי את ג'י-14, אתר המחאה, עד ל-14 ביולי 2012, יום השנה למחאה. כשמשה סילמן הצית את עצמו, אני הייתי האדם הכי קרוב לשם. אחותי הכירה אותו מחיפה (אחותו היא עידית לב מארגון רבנים שומרי משפט. ע"פ), היא הגיעה מיד, היינו בבית חולים, כל הלילה ישבנו וכתבנו את הסיפור שלו. ואז הוא מת, ואני עזבתי את חדר המצב ואת ג'י 14, נעלמתי. הייתי צריך לקחת צעד אחורה, אני חושב שהייתי קצת פוסט טראומטי.
"כל הסיפור של שנה למחאה כבר היה מלא ריבים ואגואים ופוליטיקאים-וואנאביז, הרבה רוע, צעדה מתחרה. ידעתי שאנשים עוד עובדים, שהמחאה לא תעלם כי היא ביטוי למשהו שקיים, שיש מאבק כוחות אמיתי והמחאה היא לא המחולל שלו – היא אחת התוצאות, אבל לא ידעתי איפה אני בתוך זה. ואז שמעתי את הסיפור של הגז".
תוכל להסביר לי למה נדלק לכם אור בעיניים כשאומרים גז? חיברו אתכם ישירות למאגר?
"היה לי ברור שבניגוד למחאה הכללית, הלא מובהקת, הפרושה לכל מיני כיוונים – יש כאן נושא ברור ופרקטי, עם השפעות כלכליות חברתיות ודמוקרטיות בלי שום פרופורציה למה שאני מכיר. יצאנו למאבק על הייצוא, לצד גופים סופר-מקצועיים, ופתאום היה לטיעונים שלנו גב כלכלי אמיתי, של אנשים כמו אייל עופר או יעל כהן פארן או דרור שטרום, בדומה למה שדפני ניסתה לעשות עם הפרופסורים יוסי יונה ואביה ספיבק. הבנו שאסור לייצא את הגז – שברגע שפותחים את הדלת, הוא יברח ולא יהיה. עם זה הלכנו והבערנו את השטח. וכבר אז הצלחנו לשנות, גם אם לא לעצור את הייצוא".
קשה ללמוד את הגז?
"קשה וקל. זה עסק כלכלי ואנרגטי מורכב והוא משתנה כל הזמן. השנתיים האחרונות שינו לחלוטין את משק הגז העולמי, מבחינת מחירים וטכנולוגיות, וצריך לעקוב אחרי זה ללא הרף. הוא קל כי ברמה הכי בסיסית יש פה משאב טבע לאומי, ואנחנו עומדים בצומת – או שהוא ישמש את אזרחי מדינת ישראל או קומץ אנשים. זה פשוט. המאבק הוא כל הזמן נגד האינטרסים הכלכליים של התאגידים והשותפויות, לעומת האינטרסים הציבוריים – קונפליקט מובנה בין הרצון שלנו לשמר את מה שיש ב'תמר', לבין הצורך שלו למכור הכי מהר שאפשר. הוא יהיה מסודר אם ימכור שליש מ'תמר' בחו"ל, והאזרחים יוכלו להרוויח מהגז שיישאר כאן לא רק כסף, אלא גם אוויר נקי, מקומות עבודה. כל הזמן אני חושב שאולי יכולנו להציל את מגבות ערד עם הגז".
הקבוצה שארגן בן-דב, מספרי הסיפור שבחר בפינצטה – אסתי סגל, הלל רז, שלי טייטלבאום, עילי אברמוביץ, עומרי בללי, אלון ויסר, חובב ינאי, צפריר גדרון, עודד בסיס וניר סוכן – מעבירה חוגי בית בכל הארץ בהתנדבות (תמורת כיסוי הוצאות הנסיעה, שכמעט אף פעם לא מתכסות), ומלאה עד ינואר. "אני עצמי מרצה יום בשבוע", הוא אומר, "לי יש מודל כלכלי אחר, המאבק לא שינה את חיי. יש פגיעה כמובן, אבל אני עובד ומתפרנס ולא הולך לפגישות לפני שהילדים נרדמים.
צילום: דפנה טלמון
"הגענו עכשיו לשלב הזה, קודם אתה בודד בודד בודד, ופתאום כולם רוצים להשתתף. איך זה קורה? אלוהים יודע. יש משהו בדיבור המתמשך שגורם לצד השני להגיב ולהיחשף. למשל מה שגדעון תדמור אמר אתמול – ממומנים, מאורגנים, מתוזמרים, שאיפות פוליטיות, נטשנו את דרך רבין (שאני לא מבין מה זה אומר, ואני רביניסט) – הוא מזיע. למה? אין לנו שום כוח מול המתווה הזה, לא על הכנסת, מה עשינו?
"מה שהבנתי זה שההון שלטון לא יכול לעבוד ככה. הוא רוצה שלא יראו אותו ולא יידעו, הגדעון תדמורים והצבי אגמונים (עו"ד שמייצג בעלי הון בשיטות שנחשפו השבוע ב"דה מרקר". ע"פ) לא רוצים שנראה. ההון שלטון מפחד ממתארגנים. בן אדם שיושב על 3 מיליון שקל בשנה לפני בונוסים, על חברה פאקינג ציבורית, מאיים על חברת חשמל, ואין לו בושה לדבר על אנשים שקמים ואומרים 'אני תורם מזמני ומכספי ומכישרוני בלי תמורה', בטח לא תמורה כספית. הם לא יכולים להבין. לא יכולים להבין איך הפגנה של 25 אלף איש עולה 25 אלף שקל. איך יקלטו ש-20 מוקדים בארץ התקשרו אלינו, 'אני רוצה הפגנה, מי בא לדבר אתנו'. ואז אני בא לרחובות, מצפה למאה איש, עומדים 700 איש עם אש בעיניים ואתה אומר וואו, מאיפה הם הגיעו האנשים האלה? אבל זה אמיתי. הם הגיעו. הם הבינו.
"היום אנשים יודעים על הגז דבר אחד: שגונבים אותם. הם מבינים שמשהו לא בסדר, שסוגרים הכל בחדרי חדרים, שכחלון שיקר, שהזיזו את דרעי על משהו. אם הכל בסדר למה אתה משקר? אומרים לנו ש-60 אחוזים מהמסים יחזרו למדינת ישראל, אתה בא לוועדת הכלכלה, ומבקש חישוב, אבל אין חישוב. בדיעבד די פשוט לספר סיפור כזה".
חושב על הליכה לפוליטיקה?
"יוגה ופוליטיקה? אני לא בטוח איך זה עובד יחד. מצד שני, מאז מהטמה גנדי לא עשו ניסיון אמיתי".
