המגשרת: "נשאר רק לתפוס את השיער ולצרוח מאימה"

 

"הם בורגנים מתל אביב ומחדרה ומ…." ניסה אלדד יניב להגיד מלה, אפילו לא את האחרונה, ב"המלה האחרונה" בגל"צ, אבל עירית לינור, שעד עכשיו היתה סתם צינית, חטפה קריזה. משהו נגע לה במקום אישי, אולי בבורגנות. "אה וואלה?" התרתחה, "אז זאתי מחדר המצב החברתי, אור-לי ברלב, הגברת פוליאמוריה, זה לא פירוק החברה, אחת שנושאת הרצאות על כמה זה טוב לחיות בזוגיות, שלישיות, רביעיות אני יודעת, בתור אידיאולוגיה? זה עניין של פירוק המבנים של החברה לטובת קולחוזים!"

שנייה יקרה מפז של שקט השתררה. גם השותפים לדיון, יניב ומירב בטיטו, הבינו אולי שההתקוטטות הבלתי מזיקה חצתה איזה גבול, אבל אחרי שנייה נתנו שלושתם שוב למלל לשטוף ולטשטש כל סיכוי למשמעות.

רק שההקלטה התחילה להתרוצץ, והפעם ברלב התרגזה. "לדבר עלי אישית זו טעות", היא אומרת, "מישהו יצטרך לתקן את זה".

לא יהיה מוגזם להגיד שברלב הפכה כנראה למנהיגה הכי מעניינת שמחאת 2011 הוציאה מתוכה, והיתה יכולה להיות המנהיגה, אם היתה רוצה בכך. היא בת 43, גרושה ואם לשתי בנות, גרה בשכירות במושב ליד רמלה, חריפה, ממוקדת ומדויקת וכן, מרצה על פליאמוריה, ריבוי אהבות. השילובים שלה בלתי אפשריים, ודי קשה לעמוד בפניהם.

היא גדלה באשדוד, לאחר הצבא למדה מתמטיקה, פרשה, סיבוב במזרח, למדה תקשורת וניהול. רצתה להיות עיתונאית, דיווחה על פקקים מהמטוס ברשת ג', הצטרפה לקורס כתבים של קול ישראל (עם ינון מגל ומירב מילר, ירון דקל מפקד גל"צ היה בין המרצים) ובבחירות של 99' סיקרה את מפלגת המרכז (נציג גל"צ היה אחד, נדב פרי, היום עובד המונופול). בהמשך סיקרה את הרכבת ממשלת ברק ואת ההסתדרות, ובשנת 2000 עזבה בתחושת מיצוי.

"הרגשתי שזה הבל הבלים", היא אומרת, "ההוא אמר וזה הגיב ואני מסקרת הבלים, לא הרגשתי שיש משמעות. נשאר לי החיידק הרדיופוני, זה משהו שלא עוזב".

ביום שעזבה את העיתונות, הפסיקה לצרוך חדשות. היא ילדה, עברה למושב, הפכה לאמא במשרה מלאה, כתבה בלוג על גידול ילדים, התרחקה מהרשתות החברתיות. לאחר שהתגרשה פתחה עסק, קבוצות עזרה לגרושים וגרושות לנחות על הרגליים, מתוך התהליך שעברה והתובנות שעלו אצלה, והלכה להרבה הופעות.

בעולם אחר, אור-לי ברלב היתה יכולה להיות היפית מוצלחת, ואפילו גורו של היפים אחרים. בעולם הזה, היא נסעה יום אחד עם הילדות ליד שדרות רוטשילד, שבועיים אחרי שדפני ליף פתחה שם אוהל, והחליטה לבוא למחרת לסיור.

צילום: שחר תמיר

"באתי עם חבר מוסיקאי והפה שלי נפער לרווחה", היא נזכרת. "הדבר הכי חזק שהלם בי זה מלא אנשים מחייכים, זרים אחד לשני, שבאים ממקומות שונים, הברסלבים, הפריקים, הגרושים, נוער הגבעות. באתי וראיתי ערב רב של אנשים מדברים, עוזרים ומחייכים. פעם ראשונה שהרגשתי שיש לנו סיכוי כחברה ישראלית לעשות משהו גדול ביחד. עד היום, הבעירה הפנימית מגיעה קודם כל מזה. שזה מגניב להיות ביחד ושזה אפשרי. המונח הזה של ערבות הדדית, שם זה התמלא תוכן בעבורי.

"הסתובבתי המומה ולמחרת הייתי בסופ"ש בלי הבנות. באתי שוב, זרקתי בבגז' אוהל קטן ושק שינה. פתחתי בפריפריה של השדרה, אבל במקום מגניב – מול בנק הפועלים. כולם היו במרכז ואנחנו חשבנו שחשוב במיוחד להחזיק את המאחז שלנו – שיהיו אנשים, לא רק אוהלים. לא הלכנו לטייל, פספסנו הופעות, אבל היתה לנו אחריות, שאנשים בתיירות שדרה יפגשו גם את הפריפריה. לא הכרתי את המנהיגים. בכלל באתי עם סיר אוכל, לאות הזדהות. לא הרגשתי שזה אני, אני הרי מסתדרת.

"ביום ראשון חזרתי הביתה, הילדות חזרו ותכננתי לחזור לחיי הרגילים, אבל התחלתי להרגיש כמו אריה בכלוב בבית שלי, שאני חייבת לחזור לשדרה. לקחתי את שתי ילדות באוטו, אוהל משפחתי, שקי שינה ושמיכות וחזרתי, וחודש האוהל היה שם, חלק מהזמן הילדות היו אתי".

מאז היא לא באמת חזרה הביתה. החיוכים התחלפו בלימוד מחירי הגז בעולם, הגיטרות ביציבות רגולטורית. היא היתה בין מקימי חדר המצב, ובגרעין הקשה של המפגינים מאז ועד היום. על המגפון האישי שלה כתוב "המהפכה מתקדמת".

היא משלמת מחיר אישי, העסק שלה נתקע, ובשנתיים האחרונות היא משקיעה את כל זמנה במאבק הגז. היא מתקיימת מהרצאות, כותבת מעט (גם ב"מקום הכי חם בגיהנום"), מתקיימת גם מחסכונותיה, שאותם השקיעה במאבק.

אומרים שאתם מובלים בידי כוחות גדולים מכם.

 "כן, כן. הם לא מאמינים שבן אדם יקום ויגיד, אני לא מרוצה מאיך שהמדינה מנהלת את עצמה. הם לא מעלים על דעתם שמי שמסתכל מקרוב קולט שזו הקומבינה הכי גדולה שהיתה במדינה הזו מעולם, שהולילנד היא בדיחה חיוורת לעומתה – יקום ויעשה משהו בעניין. הם לא מדמיינים שאדם יקדיש מחייו לעשייה למען הכלל. אני יכולה להבין את החשדנות הזאת. אנחנו חיים בחברה שהיא לא כזאת. אבל אני רוצה לאתגר ולהחזיר אותנו למקום שאנשים מרגישים שיש מה לעשות אז הם קמים ועושים, גם אם זה אומר מחיר אישי, שואב זמן, משאבים רגשיים, זמן עם הילדים, פרנסה, חברים, מנוחה, אכילה, שינה. משלמים מחיר.

"זו התקופה הכי משמעותית בכל הארבע שנים האחרונות. אני מרגישה שההשקעה בתחילת הדרך הלכה והעמיקה והתרחבה וגם מיצוי הניסיון שצברתי במאבקים חברתיים, מדיה, עבודה מול תקשורת – הכל נאסף למאבק הזה.

"ברגע שקלטתי שזה אפשרי, זו האש שממשיכה להניע אותי. איך יכול להיות שאחמיץ את זה? אדם נולד בתקופה של שינוי גדול ויכול להשתתף בו – איך אוותר על זה? איך אסגור את העיניים ואחזור לחיות חיים קטנים ופשוטים? אני לא אדאג להשאיר לילדות שלי עולם הגיוני יותר? אני משאירה בית מסודר וכיור נקי ואוכל במקרר כשאני יוצאת. סוודר אם קר. והמחשבה שיום אחד לא אהיה כאן – מה אני משאירה להן? נשאר רק לתפוס את השיער ולצרוח מאימה. אני מבינה את החשדנות, כולם משקרים, פוליטיקאים ותקשורת, ופתאום בא משהו אמיתי – איך תדע? למה שתאמין?"

צילום: אביחי רן

יותר מכל חבריה, היא מקפידה להישאר לא מזוהה מפלגתית ואינה מספרת למי הצביעה, רק שאין לה מפלגה קבועה. כששואלים אותה על הליכה לפוליטיקה היא אומרת "לא, עם 5,000 סימני קריאה. אני חושבת שבחברה האזרחית אין מוסדות מפתח או דמויות מפתח שהם כוח. אני רוצה לאתגר את המערכות השלטוניות – שינוי יחסי כוחות בין שלטון, הון וציבור. כרגע שני הראשונים חברים והציבור נמחק. אני רוצה לחזור לעיקרון הדמוקרטי, שהציבור קובע גם להון וגם לשלטון. לשנות את המאזן ולחזור לדמוקרטיה מהותית, מעורבות אזרחית פעילה. אני צריכה להישאר שם, לא יכול להיות שכולנו נלך לכנסת".

ומה עם הכיבוש?

"ואם אני ימנית?"

אז מה עם הסכסוך?

"אני לא עוסקת בזה, לא מחרימה אף צד, אין לי טובים ורעים, גם עם ראש הממשלה וגם עם תשובה אני מוכנה לשבת".

הכל רק על הגז?

"מאבק הגז נדיר מהרבה בחינות, זה מאבק על נושא כלכלי עם השפעה לא מוחשית ולא מיידית וזה מוציא עשרות אלפים לרחובות, הם יוצאים לא רק על הגז, הם יוצאים על השיטה. יותר בוגרים ומפוכחים מ-2011, לא רק על יוקר המחיה, אלא על ההבנה שזה לא בטעות ושאתה לא יודע לנהל את עצמך, אלא שהשיטה עושקת אותך. אני מאמינה שאפשרי לנצח, ושאנחנו יכולים. הציבור.

"אם ננצח במאבק שמגלם את כל תחלואי השיטה וההון שלטון והקומבינה ומחיקת האינטרס הציבורי לטובת רווחי בעלי ההון – זה כאילו ניתן אגרוף ממוקד לשיטה. זה ישפיע דרמטית על הכל. זה גיים צ'יינג'ר".