לפני שנה או שנתיים כתבתי פוסט בפייסבוק בעניין פמיניסטי כלשהו. אני כבר לא זוכרת בדיוק על מה זה היה – אבל זה היה מסוג הפוסטים שהצליחו לעורר את זעמם של גברים שטוענים לקיפוח ורדיפה. אחד מהם. שבדרך כלל דווקא ענייני יותר מחבריו, כנראה זעם במיוחד. בתגובה לפוסט הוא כתב לי משהו בסגנון "כולם יודעים עם מי שכבת בשביל להשיג את כל הסקופים שלך כשעבדת בדה מארקר".
הסתכלתי על התגובה שלו ובשנייה הראשונה חשבתי לעצמי – איזה מגניב. יש כאן איזה 50 אלף שקלים ששוכבים על הרצפה ומחכים שאאסוף אותם אחרי תביעת לשון הרע שאגיש נגדו. אחר כך נזכרתי במה שלמדתי מעורך הדין יהונתן קלינגר, שתמיד מסביר לי שחופש הביטוי חשוב יותר מנזק אפשרי למוניטין – כזה שאם מתעלמים ממנו, יעבור – ולא צריך לעשות סיפור מכל דבר.
נזכרתי בזה אתמול כששמעתי על דבריו של ח"כ אלעזר שטרן (יש עתיד) למירי רגב מעל דוכן הכנסת. שטרן אמר לשרה רגב: "אני לא רוצה לדבר פה על איך התקדמת בצבא, לא כדאי".
איזה חמוד האיש הזה | צילום מסך
המשפט הזה הקפיץ לי הכל. כאילו לא מספיק שנשים נאלצות להיאבק בתקרת הזכוכית של קידום בעבודה, כאילו לא מספיק שהן סובלות משכר נמוך יותר ורבות מהן גם סובלות מהטרדות לאורך הקריירה – כאשר נשים כבר מקודמות או מגיעות להישגים – מיד קופצים הקולגות והמתחרים שלהן ומאשימים אותן כי לא התקדמו בזכות כישוריהן.
בניגוד למגיב שלי, ששלח זמן מה לאחר שהעלה את התגובה הודעה פשוטה וכנה בפייסבוק שכללה מילה אחת: 'סליחה', שטרן אפילו לא טרח להתנצל באמת. הוא רק ניסה להסביר מאוחר יותר, כשראה את הבערה ברשתות החברתיות ובתקשורת (כולל אצלנו) כי לא התכוון לכך שרגב התקדמה דרך חדר המיטות אלא באמצעות חנופה לממונים עליה, אבל ספק אם היו יותר מדי מאזינים שהקשיבו לדברים והבינו אותם בצורה כזאת, ואני חייבת לומר שזה גם לא נשמע הסבר אמין לאוזניי. בעיקר כי בואו נודה על האמת: זה לא המקרה הראשון, השני או המיליון שבו עולות טענות כאלה כלפי נשים.
מירי רגב לא לבד. גם אני לא. יש רבות כמונו. בלי להזכיר שמות, כמובן, הנה שלושה סיפורים שנזכרתי בהם רק הבוקר, בלי לאמץ מדי את המחשבה: היה את העיתונאי שהאשים את העיתונאית שעבדה לצידו בכך שהיא עובדת בעיתון רק בגלל ששכבה עם אחד העורכים הבכירים; והיו את השמועות בשוק התקשורת על הכתבת שקיבלה תוכנית משלה רק בגלל שהיה לה רומן עם בעל הערוץ שבו היא עובדת; והיה גם את הסיפור על עורכת הדין שעומדת בראש ועדה בלשכת עורכי הדין שהטיחה בשותפתה לעבודה כי כולם יודעים שהיה לה רומן עם אחד מבכירי הלשכה ורק בגלל זה היא חברה בוועדה; ויש עוד, ועוד, ועוד – בכל מקום עבודה ובכל מקצוע בישראל.
לא תמיד אפשר לנפנף את התגובות האלה. לפעמים הן מלחיצות מאוד. בסוף 2005 התחלתי לעבוד בדה מארקר בתור כתבת כלכלית. סיקרתי את רשות המסים, האוצר, הטייקונים ועוד, אולם בתחילת הדרך עסקתי בעיקר בתחום החיתום והבנקאות להשקעות.
התחום רתח באותה תקופה, עם הנפקות רבות, והתחרות בין החתמים הייתה כה עזה עד שטעות בפרסום סדר החתמים כפי שיצאו בהודעה לעיתונות (למשל: פועלים אי.בי.איי ולאומי פרטנרס, כשהסדר על התשקיף היה לאומי פרטנרס ופועלים אי.בי.איי) הייתה מביאה למבול של טלפונים זועמים, למרות שהערך העיתונאי והציבורי של הדיווח על מי מוביל את ההנפקה לציבור היה אפסי.
בכל ערב הייתי עסוקה בשיחות עם החתמים השונים, שכל אחד מהם רצה ללכלך על מתחריו ועל החברות שהמתחרים מנפיקים, הכל כדי להביא לכישלון ההנפקות שלהם. למרות כמות הלחצים שניסו להפעיל, קשה היה להבהיל אותי. לא עם טלפונים לעורכים שלי, לא עם איומים בתביעות ולא עם איומים על חרמות מידע.
ואז קרה משהו שכן הצליח להבהיל. זה היה כשאנשים החלו לספר לי על שמועות שעוברות בשוק ההון אודותיי. לפי השמועות, אני מנהלת רומן עם אחד החתמים הבכירים, יצאנו ביחד לחופשות משותפות ואף הריתי לו והוא מימן לי הפלה. לטענת המספרים, אני מסקרת את חברת החיתום שלו באופן חיובי בניגוד לשאר החברות, שאני ביקורתית כלפיהן.
אלעזר שטרן למירי רגב אתמול בכנסת: אני לא רוצה לדבר פה על איך התקדמת בצבא, לא כדאי pic.twitter.com/F8Qs4lBvPB
— akiva novick (@akivanovick) November 6, 2018
הנאום של שטרן בכנסת, שלשום
זה התחיל בפעיל אחד בשוק ההון שסיפר לי על השמועה שמתרוצצת. אחר כך הגיע עוד טלפון, ועוד אחד, וכבר הבנתי שמדובר בשיח של ממש. יום אחד ישבתי עם עיתונאי בכיר בעיתון כלכלי גדול, והוא סיפר שהשמועות הגיעו גם אליו.
"את יודעת מה אומרים עליך", פתח את השיחה. שאלתי מאיפה שמע על כך, והוא סיפר ששמע את זה מאיש יחסי ציבור בכיר מאוד, שייצג את אחת החברות הגדולות בתחום, חברה שמנהליה לא אהבו דברים שכתבתי אודותיהם. כעבור כמה שנים פניתי לאותו איש יחסי ציבור וניסיתי לעמת אותו עם הסיפור. הוא הכחיש אותו מכל וכל, ובכך העניין נגמר מבחינתי.
השמועות גוועו כפי שבאו, לא היה כלום כי אין כלום, אבל למרות זאת, לא אשכח את הפחד שתקף אותי באותם ימים. פחדתי שמישהו יאמין לקשקוש הזה, והאמינות שלי כעיתונאית תיפגע. אולם למרות הגוויעה באותה תקופה, הסיפור הזה צץ שוב לפני כמה חודשים, כשגיליתי שאנשים שאני מאוד אוהבת ומעריכה בודקים בין מקורביי אם מה ששמעו אז היה נכון. נדהמתי כשגיליתי שאנשים עדיין די נוטים להאמין לאותן שמועות. נדהמתי לא פחות כשנתקלתי בהן שוב, בתגובה שאיתה פתחתי את הטור הזה.
חלק מאיתנו שכבו עם בכירים מהן או עם הממונים עליהן וחלק סתם סובלות משמועות מכוערות שגברים מפיצים כדי לנסות להסביר לעצמם איך קרה שהאשה הזאת התקדמה, למרות שהיא אשה, עניין שבתפישת עולמם הוא כנראה משהו כמעט בלתי אפשרי.
אם אלעזר שטרן רוצה לבוא למישהו בטענה, יואיל בטובו לבוא למי שבראייתו השאיר את מירי רגב בתפקידה או קידם אותה משיקולים לא עניינים: אל תפנה אלינו, הנשים, אצבע מאשימה על החברה שאתם – הגברים – כוננתם בישראל בכלל, ובצבא בפרט. איך כתבנו אתמול? הזמן של הגישה הזו עבר. מזמן.
שרון שפורר ועינת פישביין | איור: דניאלה שניצר
מפגש רשת: קייס סטאדי עם שרון שפורר ועינת פישביין
מה התחיל את MeToo# הישראלי, מה הקשר בין פרשיות עמנואל רוזן ואלון קסטיאל ומה השלב הבא של מהפכת MeToo# ? יום חמישי, 08.11 בשעה 19:30. מפגש אונליין חד-פעמי. לחצו לפרטים והרשמה
ך
