דרך בתי הסטודנטית הגיעה אלי לפני כמה שבועות הודעה על תחרות "סוכות מדברות", שמתקיימת זו השנה השביעית מטעם בית אבי-חי בירושלים ותוצג במוזיאון ישראל. התחרות נותנת במה לכל אדם או קבוצה שרוצה להעביר משהו לעולם. בתי אמרה לי: "אמא, זה בשבילך".
לקחתי את הדף והסתכלתי והסתכלתי ואז חשבתי, ושוב חשבתי ושוב בהיתי במודעה הזאת, שמאפשרת לי לבוא לידי ביטוי באופן אמנותי, דבר שאני מאוד מתחברת אליו, וגם מציעה משהו שיכול להרים את המאבק הצודק של הנאבקות למען הדיור הציבורי למקום טוב. אנחנו אחרי "צוק איתן", אף אחד לא זוכר שהיה פה משהו ממש לפני חודש, אבל אז חיזרו אחרינו ורצו לראות אם נשרוד. אנחנו בעצמנו לא ידענו אם נישאר קבוצה אחרי המבצע הזה.
בעוד אנחנו מתכתבות על הישיבה הקרובה ומה צריך לעשות, על מה לדבר ואיפה היא תהיה, פרסמתי את דבר התחרות בקבוצה. היה רגע של בלבול, שקט, ואז נזרקו בבת אחת כל כך הרבה רעיונות ודברים עד שהחלטנו לעשות ישיבה ממש בקרוב, להחליט מה עושים ואיך מקדמים את המאבק דרך התחרות. כל אחת זרקה רעיון ואני רשמתי לי בראש את הדגם. היה לנו בסך הכל שבוע להגיש.
מדובר בדגם בגודל 4040x40xס"מ, ואנחנו החלטנו לחלק את הסוכה לארבעה חלקים, שכל אחד מהם משקף בעיה או הזדקקות אחרת בדיור הציבורי.
רבע אחד מדבר על דייר הדיור הציבורי – איך אנשים חיים בתוך בית מתפרק, בתנאים לא תנאים זה אומר בית מתפרק ואפילו מסוכן למגורים . אם דיירי הבית אינם מסוגלים כלכלית לשפץ ולתחזק את הבית אז ככה הוא יראה: ללא חלונות, ללא צנרת תקינה, ריצוף, ברזים. אנשים יודעים לזהות דירה ששייכת לדיור ציבורי רק לפי המראה החיצוני שלה.
רבע שני של הסוכה הוקדש לאלה שזכאים לדיור ציבורי וממתינים, לפעמים שנים, כדי לקבל בית. רואים שם הרבה קרטונים וכיסאות הפוכים. המשמעות היא לחיות על קרטונים כי "אולי יציעו לי בית". לנו בקבוצה יש משהי שחיה ככה 14 שנה.
רבע שלישי הוקדש לאנשים שהיו זכאים לדיור ציבורי ומכיוון שלא רצו לקבל בית לא ראוי – רואים שם אוהלים כי ככה אנשים חיים. המדינה הפכה אותם ל"סרבנים". הם לא מקבלים כלום. חיים אצל משפחות או מפרקים את המשפחה, רק כדי להפוך לזכאים.
זה לא אישי, זה הסיפור של כולנו- סיפורו של צוות דיור ציבורי באר שבע
החלק האחרון הוא החלק של האנשים שלא זכאים בכלל – אלה שמקבלים סיוע זעום בשכר דירה שמספיק להם רק לשכור דירות קטנות וכמעט כל שנה לעבור בית. הדבר גורם למשפחות להתפרק, לא יוצר שום בסיס יציב למשפחה לגדול.
כל החומרים שנבחרו מייצגים משהו שקשור למאבק: הקרטון – נבחר כי כולנו גרים בבתים מקרטון , אין לנו ממ"ד וכמעט אין קירות. הצלופן הירוק – כי אנחנו רוצות שקיפות מלאה על ההחלטות שמחליטים בוועדות למיניהן: על החובות שרושמים לנו בלי לתת הסברים ועל זה שכל הזמן מפחידים אותנו בפינוי, אם אנחנו לא משלמים או לא עומדים בקריטריון. הגג הוא מקרטון גלי שמדמה אזבסט, כי יש עדיין בתים עם גג כזה. ועלי עץ הזית נבחרו כי אנחנו לא נלחמות על עניין של מה בכך אלא על זכות יסוד – קורת גג. חוץ מזה לשלום פנינו ושלווה בבית.
*
עכשיו אני רוצה לשנות את המצב, עבור הילדים שלי. זה מגיע להם, זה מגיע לכל אחת מהקבוצה ולכל אחד שעדיין לא יודע למה עושים את כל הרעש הזה. דיברתי עם מישהי שתצטרף אלינו לקבוצה, והיא אמרה לי "למה מה, אתן רק מדברות, אי אפשר לשנות כלום". שאלתי אותה מה הבעיה שלה, באיזו צורה היא נזקקת לדיור ציבורי. היא סיפרה שהיא גרה בדירת עמידר ושהיא נראית נורא ושלא משפצים כי יש לה חוב. שאלתי באיזה סכום החוב ואם היא יודעת מה הוא כולל, מאיפה בא ואיך הגיע. היא אמרה שזה רק 12 אלף שקלים, וזה בגלל שהיא לא שילמה כמה חודשים לעמידר.
המשכתי לחקור אותה וביקשתי לדעת כמה היא משלמת כל חודש. היא אמרה לי שבערך 350 שקלים. ואז הייתי חייבת לדעת כמה חודשים היא לא שילמה. היא סיפרה שהיא אדם מסודר ושמדובר במעט חודשים, שלושה-ארבעה חודשים אולי . פה כבר הייתי ממש כעוסה כי שאלתי אותה אם היא יודעת כמה זה 350 כפול 5. היא התחילה לגמגם ואמרה לי "מה את רוצה, אני לא בסדר כי אני לא שילמתי". אני התעקשתי ואמרתי לה שוב "את יודעת כמה זה 350 כפול 5" . היא אמרה "נו מה אני יודעת". אמרתי לה "נגיד שזה 2,000 ש"ח יש לך עוד 10000 ש"ח חוב את יודעת מאיפה הוא בא?" גרמתי לה ממש להתבלבל ולחשוב שוב על הכל ועל זה שאולי היא באמת צריכה לבדוק מה קורה ומאיפה הסכום הזה של החוב.
חיים בסיר לחץ בתוך סיר לחץ- הבלוג של איריס אוחיון
*
אני רואה בדגם הזה ששלחנו את כל אחת ואחת מהנאבקות בקבוצה שלנו, אבל לא רק אותנו, אלא את התשובה לאלפי אזרחים שלא מבינים למה. למה אני עושה את זה, למה אני חושבת ש"מגיע לי יותר". התגובות שקיבלתי על הדגם, למשל אצלי בעבודה – העובדה שהוא גרם לאנשים לבכות – עזרו לי להבין שאני בדרך הנכונה. את הדברים האלה שלחתי לבית אבי-חי יחד עם דגם הסוכה, ועד מהרה נודע לנו שנבחרנו להיכנס לתערוכה בירושלים במשך החג. אני מקווה שהיא תביא לנו חשיפה גדולה.
בשיתוף "כולאננה"- יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית