קוראים לי רחלי רושגולד-גוטליב. נולדתי בירושלים למשפחה המשתייכת לחסידות גור. אמא שלי הייתה אשה מעניינת וליברלית, וגידלה אותנו בדרך מיוחדת ועם חשיבה מחוץ לקופסא. למרות ההשתייכות, הורגלנו תמיד לחשוב ולשאול וזה נטע בי את השורשים וגרם לי להיות מי שאני כיום.
בגיל תשע עברתי את החוויה הכי משמעותית וכואבת בחיי, פגיעה מינית מתמשכת ממישהו שהיה קרוב למשפחה.
זה נורא לעבור פגיעה מינית בילדות, ונורא עוד יותר לעבור פגיעה כזאת בתקופה ובחברה שבה לא דיברו כלל וכלל על הנושא הזה. השקט הזה הוא הרעש הפנימי הכי נוראי שיכול להיות.
יום אחד קרה משהו שגרם לי לספר את זה לאמא שלי, למרות שנורא פחדתי. אני זוכרת שהאשמתי את עצמי במה שקרה, מפחדת שלא יאמינו לי… שיאשימו אותי. כי אחרת, איך זה יכול להיות?
אחרי שסיפרתי לה, הפגיעה נפסקה. הוריי דאגו לכך. אבל למרות שאמי הייתה אשה פתוחה לעולם, היא לא הבינה שצריך לטפל בי. העניין הודחק לחלוטין.
רק בגיל 16 הבנתי מה עברתי, הכל חזר אליי בבום. התחלתי טיפול אליו הגעתי אליו בכוחות עצמי, עיבדתי את הנושא הזה וטופלתי כראוי.
***
מאז ומתמיד עולם הנשים ריתק אותי.
מעגל החיים של האשה והמודעות לכוחות העצומים שקיימים בנו גרמו לי לרצות לעבוד בתחומים הנוגעים לעולם הנשי, וכך מצאתי את עצמי לומדת סיעוד (משהו שנחשב בזמן שלי לפריצת דרך בעולם החרדי).
התחלתי לעבוד במחלקת נשים בבית החולים שערי צדק, שם נחשפתי בעיקר לנשים במגזר החרדי והערבי, ומצאתי הרבה במשותף בין שני המגזרים הללו. ישבתי לשיחות ארוכות עם נשים שונות, מרותקת לחוויות החיים שלהן.
"למה זה קרה דווקא לי. למה אני?" רחלי רושגולד-גוטליב
בשיחות האלה גיליתי עד כמה ההתמודדות סביב הנושא המיני היא מורכבת. בעיקר הציק לי שנשים חרדיות נותרות ללא מענה בכל הקשור לאתגרים סביב המיניות. בעצם, כשיש בעיה בתחום הזה הכתובת היחידה היא הרב. כמה מתסכל.
אחרי שהתייעצתי אני עצמי עם רב וקיבלתי את ברכתו, הלכתי ללמוד ייעוץ מיני.
***
במשך תקופה עבדתי בזה – והיה לי סיפוק רב – אבל דבר אחד המשיך להטריד אותי. הפגיעות המיניות.
נחשפתי לסיפורים רבים, והבנתי עד כמה המודעות לנושא בעייתית וחסרה. במקביל, חברת פייסבוק שגם היא משתייכת למגזר החרדי כתבה סטטוס בנושא של פגיעות מיניות בחברה החרדית.
הסטטוס גרם להתלקחות עצומה ולרעש גדול, והיא פתחה בעקבותיו דף פייסבוק שיתרכז בנושא של פגיעות מיניות בחברה החרדית. חברנו אליה, אני ועוד חבר פייסבוק חרדי, ומעמוד פייסבוק שמבקש לתת במה לנושא החשוב ואפוף בשתיקה לא מוצדקת הזה, הפכנו לארגון של ממש.
קוראים לנו "לא תשתוק", ואנחנו עוסקים בתיווך לטיפול וליווי נפגעים, במניעה ובחינוך. העיסוק שלנו הוא מסביב לשעון, והאתגרים הם עצומים… בכל המישורים.
***
יש דבר אחד שנורא מעסיק את מי שעבר או עברה פגיעה מינית (או לפחות אותי): השאלה למה זה קרה דווקא לי. למה אני?
התשובה היחידה שמצליחה להניח ולו במעט את דעתי, זה העיסוק בשליחות הזאת. הידיעה שהיום אני עומדת כאן, ויש לי את היכולת להושיט יד ולהבין. בכל פעם שאני נפגשת עם נפגע או נפגעת, זה מנחם את הילדה הפגועה שעדיין ותמיד תהיה קיימת בתוכי.
עבור אמא שלי היקרה, העיסוק שלי בנושא הפגיעות המיניות היה מאוד לא פשוט. אני זוכרת שהתראיינתי לתוכניתה של יעל דן, וסיפרתי על "לא תשתוק" ועל הפגיעה. אמא התקשרה נסערת ואמרה לי: "רחלי, דיברת כל כך יפה, אבל למה היית צריכה להזכיר שעברת פגיעה בעצמך?".
הידיעה שהיא שלמה עם העיסוק שלי, שהיא עברה דרך; שהיא מבינה שאין לה שום סיבה להתבייש. רחלי עם אמה ז"ל
"אמא!", התקוממתי, "שהוא יתבייש, לא אני! הוא הרוצח!! אני זאת שנפגעתי. אני הקורבן כאן! אני לא האשמה!".
ואם יש משהו שאצעק בקול עד יומי האחרון, זה לא נתבייש. עברנו דבר איום, אבל אנחנו לא אשמים.
***
כמה חודשים אחרי הראיון ההוא והשיחה ההיא, נתפס פדופיל בזכות הפעילות שלנו בארגון. הייתי אצל אמא כשהיא צפתה בכתבה שתיעדה את תפיסת הפדופיל, ואני התראיינתי בכתבה וסיפרתי איך סייעתי ללכידתו של הפושע.
לא אשכח את הרגע הזה. אמא הסתובבה אליי אמרה: "רחלי אני גאה בך". סגרתי מעגל.
סגירת מעגל שהתעצמה פי כמה וכמה כשאמא נפטרה באופן לא צפוי זמן קצר אחרי, בגיל 66. הידיעה שהיא שלמה עם העיסוק שלי, שהיא עברה דרך; שהיא מבינה שאין לה שום סיבה להתבייש, לא בפגיעה ולא בפעילות. אלה היו נקודות ציון משמעותיות עבורי.
***
כיום אני עובדת בתור אחות ביחידה לנפגעות פגיעה מינית בבית חולים פסיכיאטרי, ועושה תואר שני במגדר באוניברסיטת בר אילן. אני כבר לא קוראת לעצמי חסידת גור, למרות שיש לי קירבת משפחה לאדמו"ר מגור. אני לא כל כך אוהבת הגדרות, אז אני פשוט קוראת לעצמי אוהבת השם.
התחתנתי לפני עשר שנים, ואני אמא לשלושה אוצרות בני ארבע, שבע ותשע. לאחר הרבה שנים של התמודדות עם בן זוג לא פשוט, התגרשתי באושר גדול וכיום אני מגדלת אותם לבד לבד.
בערב פסח האחרון נסענו ארבעתנו לחו"ל. רציתי חג שמח לילדים, ולא עצוב וקשה בלי אמא שלי שנפטרה לפני חצי שנה. ניצחתי פחד פנימי שניקר בי, והחלטתי לנסוע עם שלושתם לבד. היה מדהים ושמח.
כשאני מסתכלת על החיים שלי אני רואה אינסוף התמודדויות, אבל גם אינסוף נצחונות. ובעיקר ידיעה פנימית אחת, שמהכל אפשר לצמוח. גם אם מתחילים מנקודה נמוכה ממש.