"צריך להוציא את כל השכונה, להוציא אותם­­­ ולפזר בכל קצוות הארץ, העניין של הפינוי בינוי זה לעולם לא יקרה… כל אחד והאינטרס שלו, הדימוי של השכונה הזו לא יביא זוגות צעירים.. מספיק שתגידי קריית משה, וזה יעשה את שלו לבד".

נתי (שם בדוי) גר בשכונת קריית משה ברחובות. הוא עבר אליה לאחר שהתחתן עם בת השכונה, הם חזרו לשם בשביל השכירות הנמוכה והקרבה להורים. הוא עצמו גדל באשדוד, "היינו שלושה אתיופים בשכונה של צברים", נתי אומר. הבדל משמעותי מקרית משה, שם 60% מתושבי השכונה הם ישראלים יוצאי אתיופיה.

האינטגרציה עם אוכלוסיות צבריות היא סוגיה בעייתית ורווית זיכרונות כואבים של גזענות ודחייה. בשנות התשעים התעקשו העולים לסגור את בית הספר בשכונה, משום שהפך לבית ספר של אתיופים. ילדי העולים החלו לנסוע לבתי ספר אחרים במרכז העיר, אך חלום ההשתלבות נתקל בניכור וקושי בכיתות, נסיעות מעייפות הלוך חזור וניתוק חברתי אחר הצהריים מהילדים בעיר ומילדי השכונה.

חמישה פרקים שמביאים את הקולות והלבטים סביב פינוי-בינוי. הדס צור וניר לייסט

לאור האכזבה הם התעקשו לפתוח מחדש את בית הספר בשכונה, והצליחו. המחשבות על אינטגרציה התעוררו שוב כשהגיעו תושבים "חזקים" לשכונות שסובבות את קרית משה. התושבים החדשים צרכו שירותים במתנ"ס של השכונה, והעולים האמינו שוב בהתפתחות משותפת מתוך המפגש, והסרת מחסומים ודעות קדומות. אבל ההורים מהשכונות החדשות דרשו קייטנה בהפרדה – אתיופים לחוד ולבנים לחוד – במתנ"ס שבלב קרית משה.

נושא ה"השתלבות" מעורר אמביוולנטיות בעיקר בקרב הדור הצעיר, בני 25-35, שגדלו בארץ. "כל הזמן אומרים לאנשים 'אתם צריכים להשתלב, אתם צריכים להשתלב'. אבל ברגע שמחפשים לשלב מישהו, בעצם אומרים לו תוותר על הדברים שלך ותהיה משהו חדש", אומר גדעון אגז'ה, צלם חברתי. אגז'ה גדל בקרית משה, ויש לו הרבה מאד ביקורת על מה שרבים רואים כגאולה החדשה של השכונה: פרויקט פינוי-בינוי עתידי, שימחק את השכונה כליל וייבנה במקומה שכונה חדשה.

למה דווקא הפתרון הזה, ואת מה מבקשים למחוק? גדעון אגז'ה. צילום: יונתן גת, המעבדה לעיצוב עירוני

ראיינו את גדעון אגז'ה, נתי ותושבים רבים נוספים במסגרת מחקר של המעבדה לעיצוב עירוני, בראשת ד"ר טלי חתוקה באוניברסיטת תל אביב. אחרי שיחות עם סגן ראש העיר, מהנדסת העיר, מנהלת הפרויקט מטעם משרד הבינוי והשיכון, מנהל מרכז קליטה, תושבים ופעילים, החלטנו להפוך את המחקר לסדרת פודקסט. חמישה פרקים שמביאים את הקולות והלבטים סביב תהליך תכנוני שהפך למובן מאליו בישראל בשנים האחרונות. בינוי פינוי שיחריב את השיכונים שנעשו מזוהים עם עוני, הזנחה, מצוקה ועולם ישן ובנייה במקומם של בניינים גבוהים, עם ארבעה כיוני אוויר, פארק מרכזי וחניון תת קרקעי. אבל התהליך הזה מעורר שאלות רבות, מי מרוויח מזה? מי עשוי להיפגע? למה דווקא הפתרון הזה, ואת מה מבקשים למחוק?

משרד הבינוי והשיכון הפך את קרית משה לפרויקט דגל – משכונת עוני לשכונה חדשה, והוא מממן את התכנון. הפרויקטים העתידיים משתמשים בשפה של התחדשות עירונית, עירוב קהילות ותמהיל חברתי. אבל להחלפת בניני מגורים של שתיים-שלוש קומות של אוכלוסייה מרקע סוציו אקונומי נמוך, למגדלים של 9-18 קומות שעלות אחזקתם גבוה פי כמה וכמה, יש יותר פוטנציאל לדחיקת התושבים הוותיקים, מאשר להישארותם והשתלבותם עם התושבים החדשים, שעלולים לנסות לשמור על ההפרדה, ולפעול מתוך הגזענות הרווחת.

הוצגה כשכונת פשע מסוכנת. קרית משה. צילום: המעבדה לעיצוב עירוני

הרעיון של פרויקטים מהסוג הזה, נסמך על הבאת אוכלוסיות 'צעירות וחזקות' מבחוץ. זאת לעומת פרויקט שיקום שכונות שבראשית דרכו, בסוף שנות השבעים, נועד להצמיח הנהגה מקומית, לספק תכניות חברתיות, הזדמנויות ומשאבים לאנשים בעוני.

הפתרון הזה נותן כביכול מענה למה שנתפס כ"בעיה": הריכוז של האתיופים, שמקבל את השם גטו, ושרבים מאמינים שצריך לפזר אותו. אבישי צגהון ברוך, קולנוען, מסכים שיש בעיתיות עם ההכוונה הממשלתית שיצרה את הריכוז של קהילות אתיופיות בשכונות מצוקה. "אבל היום הם חיים בסדר גמור, יודעים מה לעשות, לא צריך עכשיו לפזר אותם. יש פה קהילתיות מסוימת שתעלם וזה יהפוך להיות איזו שכונה ענקית שאף אחד לא מכיר אף אחד. כל האורחות החיים הקהילתיים ייעלמו לגמרי".

רק על חלק מהקהילות בישראל אומרים שה"ריכוז" שלהן בעייתי. לא אומרים את זה, למשל, על האנגלו-סקסים שהתרכזו ברעננה, או על הצרפתים בנתניה. במקרים אלה דווקא מתקבל על הדעת שמהגרים ירצו לחיות זה לצד זה, לשמר על השפה, המנהגים, התרבות והיחסים החברתיים. "השאלה היא לא רק אם הבית הוא חדש או ישן", ממשיך צגהון ברוך, "אם אתה לא יכול לחיות בלי הקהילה שלך – רוב הסיכויים שלא תישאר שם. לוקחים תושבים שהם לא ברוכים באמצעים, בונים להם בית חדש, ובסוף הם לא יוכלו להישאר לגור בו".

"כל אורחות החיים הקהילתיים ייעלמו לגמרי". אבישי צגהון ברוך

הסיקור התקשורתי של קרית משה היה לאורך השנים שלילי, והיא הוצגה כשכונת פשע מסוכנת. התקשורת והפוליטיקאים ייצרו נראטיב חד משמעי של שכונת עוני, מוזנחת וחסרת תקנה. כך מוצג ה"ריכוז" כבעיה שחייבים לפתור, והמרחב ככזה שאין מנוס אלא למחוק אותו. "כשהתחילה בעיית השכונות הפכו אותה לסמל, אבל היא לא השכונה הכי קשה", מסביר צגהון ברוך, "היא בדיוק כמו רמת אליהו, אזורים בנתניה, שכונה ד' בבאר שבע. אם אתה חי בקריית משה אתה מרגיש יותר קרוב לשכונת אזורים בנתניה מאשר לשכונה שנמצאת לידך. אלה שכונות שמתאפיינות בשיטור יתר, הילדים שחיים שם ילכו לבתי ספר פחות טובים. כולם מודעים לזה, אבל אף אחד גם לא טורח לטפל בזה. גם התושבים עצמם, הם לא ערים לדרוש את הזכויות שמגיעות להם".

ממשלת ישראל הודיעה בוועדת קליטה ועלייה כי היא הולכת לקדם פרויקטים של בינוי פינוי כמו זה שבקרית משה בעוד ארבע שכונות של ישראלים יוצאי אתיופיה, רק בערי ביקוש במרכז הארץ, בראשון לציון ובנתניה. על פניו ניתן לומר שהנה המדינה סופסוף נרתמת, ואולי היא הולכת לעשות את התיקון המיוחל לאחר הזנחה, הדרה וגזענות שהובילו למצב הנוכחי.

התושבים לא ערים לדרוש את הזכויות שמגיעות להם. צילום: המעבדה לעיצוב עירוני

סדרת הפודקסט בודקת האם פינוי-בינוי הוא אכן הפתרון הטוב ביותר עבור התושבים. מה הן התקוות והשאיפות של השחקנים השונים: התושבים, פעילים, פוליטיקאים בעיר? כיצד רואה את הפרויקט האדריכל שנבחר לתכנן אותו? האם המדינה ומשרד השיכון והבינוי רואים בפרויקט הזדמנות לחלץ אנשים מעוני וליצור אינטגרציה משמעותית ושוויונית, או שיהיה זה פרויקט נדל"ני בלבד שעיריית רחובות והממשלה יגזרו ממנו קופון, על גבם של התושבים שיאלצו להידחק אל מחוץ לערי המרכז?

הכותבת היא דוקטורנטית לתכנון ערים ועורכת המשנה של המגזין המקוון אורבנולוגיה של המעבדה לעיצוב עירוני