לפני כשבוע ביקש ח"כ אילן גילאון מכנסת ישראל לקבוע בחוק כי קצבת הנכות המלאה שמשלם המוסד לביטוח לאומי למי שהוכר כנכה וזכאי לקצבה, תושווה לשכר המינימום. משמעות הדבר כי הקצבה המשולמת לאותם נכים כמעט תוכפל, מכ-2,400 שקל בחודש כיום ל-4,650 שקל.
כמה עשרות חברי כנסת מהאופוזיציה תמכו בהצעת החוק, בעוד שסיעות הקואליציה התגייסו להפלתה. הצעת החוק נפלה בקריאה טרומית על חודו של קול.
- לאיילת שקד נמאס מאיתנו, הנכים שסוחטים את קופת המדינה
- מתים זה אסתטי. נכים מצולקים – פחות
- "חוק האוטיסטים" של לפיד שוויוני: הוא פוגע בכל ילדי באופן שווה
מצבו הכספי של המוסד לביטוח לאומי הוא נושא סבוך, או יותר נכון – נושא שיש מי שנהנה לסבך אותו. המוסד גובה דמי ביטוח לאומי, וגובה גם מס בריאות – אבל מעביר אותו הלאה לתקציב הבריאות. תקציב המוסד גירעוני, אבל המדינה חייבת לביטוח לאומי יותר מ-200 מיליארד שקל והקצבאות שמשלם המוסד נקבעות על פי חוק. מצד אחד המוסד פועל ל"מיצוי זכויות" (מונח שכוונתו לדאוג לכך שמי שמגיעה לו קצבה על פי חוק יקבל אותה), ומצד שני מפעיל סוללת פקידים שלא אחת שוללים קצבאות מאזרחים.
נניח את כל התסבוכת הזו בצד ונסכים על האמירה הבאה: אין הפרדה אמיתית בין תקציב המדינה ובין תקציב הקצבאות של הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי יגבה את דמי הביטוח הקבועים בחוק, וישלם את הקצבאות הקבועות בחוק. אם יהיה פער בין השניים – כספי המסים שלנו ישלימו את הפער.
המוסד לביטוח לאומי שילם בשנת 2014 כ-11.7 מיליארד שקל בסעיף קצבאות הנכים. אילו התקבלה הצעתו של ח"כ גילאון להכפיל את קצבאות הנכים, הרי שסך הקצבאות היה גם הוא מוכפל – כלומר תוספת בן-לילה של כ-11 מיליארד שקל לתקציב הביטוח הלאומי, ומכאן הכבדה על תקציב המדינה בסכום זה בדיוק.
מהיכן יבואו 11 מיליארד שקל חדשים לתקציב הקצבאות של הביטוח הלאומי? ח"כ גילאון לא מפרט. למעשה הוא אינו חייב לפרט: אמנם הכנסת מאשרת את תקציב המדינה השנתי כחוק, קבעה את מסגרות התקציב בחוק אחר ומחייבת את הממשלה להוציא הוצאות שונות באמצעות חוקים כגון חוק הביטוח הלאומי – אבל אינה קובעת לממשלה את אופן המימון של הוצאות שהיא מחייבת אותה בהן. במלים אחרות: הממשלה חייבת להוציא את תוספת התקציב שמכתיבה הכנסת, אבל מהיכן יבוא הכסף? זו בעיה של הממשלה, לא של הכנסת.
הבה נבחן את האפשרויות העיקריות למימון תוספות תקציביות.
האפשרות שפוליטיקאים הכי אוהבים היא הגדלת הגירעון. תקציב המדינה גירעוני כמעט תמיד, כלומר בכל שנה נתונה המדינה מוציאה יותר כסף משהיא מכניסה, והפער נכנס לצבר החוב של מדינת ישראל, כ-700 מיליארד שקל. נשמע מבהיל, אבל האמת היא שמצבנו די טוב ביחס למדינות מערביות רבות. למעשה זה הישג יפה לכלכלה הישראלית, שנובע מכך שהמשק הישראלי צומח, ומכך שהממשלה, בעבודה קשה ורציפה מאז 2003, הצליחה לשמור על משמעת תקציבית נוקשה.
פוליטיקאים אוהבים לרהגדיל את הגירעון, כי זה מאפשר להם להגדיל את ההוצאה הציבורית היום, תיכף ומיד, ולהצטייר כקובעי מדיניות טובים ומיטיבים. את תג המחיר של כל הטוב הזה נשלם בעתיד, בדרך כלל אחרי שאותו פוליטיקאי יסיים את תפקידו כראש ממשלה / שר אוצר / חבר כנסת, ובוודאי אחרי שיעברו מספיק מים בירקון כדי שלא נזכור באשמת מי נתקענו עם כזה תג מחיר.
בנוסף על כך, נסבול מתדמית של מדינה שאינה שולטת ביד רמה בהוצאותיה, ומי שמלווה כספים למדינה יתחיל לדרוש ריביות גבוהות יותר כתנאי להלוואה. את הריבית הזו נשלם מכספי המסים שלנו.
אז נניח שאנחנו רוצים להחליט שאת קצבאות הנכות נממן היום, ולא בעתיד. הגירעון ייוותר על כנו והיציבות הפיסקלית של ישראל תישמר, אבל המדינה תצטרך להגדיל את הכנסותיה. הדרך הנוחה ביותר להגדיל הכנסות למדינה היא באמצעות הגדלת מסים. סכום כזה יצריך, למשל, להגדיל את המע"מ בכ-2.5 אחוזים – מ-17 אחוזים ל-19.5 אחוזים, ולייקר את כל המוצרים במשק, כולל החשמל, המים, הטלפון הסלולרי והקוטג'.
למען הסר ספק, זו הגדלה קבועה: המע"מ יגדל לנצח ב-2.5 אחוזים, עד שתימצא דרך לקצץ במקום אחר ולהוריד אותו. אפשרות אחרת היא לבטל הטבות מס: אם, למשל, תתקבל הצעת משרד האוצר לבטל את הטבת המס לקרנות השתלמות, נצליח לפתור כשליש מהבעיה. אפשר כמובן לשלב: ביטול קרנות ההשתלמות, ועוד הגדלה של המע"מ ב-1.5 אחוזים, ועוד כהנה וכהנה רעיונות יצירתיים.
אז נניח שירדנו מרעיון העלאת המסים, כי הוא באמת לא פופולרי במיוחד. נותרה עוד אפשרות אחרונה: קיצוץ בסעיף אחר בהוצאות הממשלה. אפשר, למשל, לבטל את קצבאות הילדים וגם את קצבאות הסיעוד. אפשר לקצץ בחצי את קצבאות הזקנה, בין שנעדיף להוריד את גובה הקצבה (כ-2,100 שקל בחודש ליחיד) לחצי מערכה כיום, ובין שלהעלות את גיל הזכאות לקצבה כך שרק מחצית מהקשישים הזכאים לה כיום ייהנו ממנה.
אפשר לסגור את משטרת ישראל. אפשר להפסיק את המימון הממשלתי לכל האוניברסיטאות בישראל וגם לעצור את מימון ההטבות לחיילים משוחררים. אפשר לסגור את משרד הרווחה, המשרד לקליטת עלייה ואת הרשות לזכויות ניצולי השואה – על תקציביהם. כל אחת מהאפשרויות שציינתי תביא לחיסכון בהיקף שיספיק לממן את הכפלת קצבאות הנכות.
נשמע מוטרף לחלוטין, נכון? אז האמת היא שבכלל לא. מאז שהכנסת קבעה בחוק בשנת 1985 שלממשלה אסור להדפיס כסף, אין יותר ארוחות חינם. הכפלת קצבאות הנכות עולה כסף, הרבה כסף, והכסף הזה צריך לבוא מאיפשהו. לגיטימי לחלוטין שהחברה הישראלית תחליט באמצעות נבחריה שהיא מעדיפה להכפיל את קצבאות הנכות על חשבון קצבאות הזקנה או על חשבון קצבאות הסיעוד, במחיר ביטולם של שניים-שלושה משרדים ממשלתיים או סגירת כמה אוניברסיטאות, או באמצעות ייקור כל המוצרים והשירותים במדינה. רק צריך להחליט.
את האחריות להציע פתרונות לסוגיה הקשה הזו ח"כ גילאון לא מקבל על עצמו – הוא נשאר בצד הנותן. שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות באמת.