עברה שנה. שנה ורבע. את תחילתה של השנה הזו, השנייה, העברתי בעייפות וכאבי גוף בלתי נתפסים בעוצמתם.
***
הימים ימי חגים וכל המדינה מעולפת משרשרת של שבתונים. אני בבית. הרגע חציתי את קו היורצייט ואני תשושה כמו אחרי מסע. זרה, מאובקת, אורחת בביתי. יושבת על מזוודות ותיקים נעלמים ומביטה סביבי בתמיהה. נורא ריק כאן בחיים החדשים שאחרי הספירה. ריק ובודד. הכל השתנה. וכשאני מביטה אחורה אל העבר הקרוב הוא הולך ונמחק מאליו, כאילו נעלמה השנה האחרונה, הנספרת, המשמעותית כל כך במעמקיה של הנפש. איננה, השנה. התפיידה.
מסביבי כלום ומסביב לכלום הזה חגים. חגים וחגים וחגים, כמו גלים גבוהים ומכים של קלוריות, מרמור וימים שמשיים. מהרשתות החברתיות נדמה בינתיים שכולם נוסעים, או אוכלים, או גם נוסעים וגם אוכלים, ובכל מקרה מוקפים. מוקפים ביש, באהבה, בשמחה ובחום משפחתי ואצלי זה בטח נראה מהצד בדיוק אותו הדבר כי יש ואני כל כך שמחה על מה שנשאר ועל מה שהתוסף ועל הנדיבות ועל האהבה, ובכל זאת הכל הרי השתנה והחיים עכשיו חדשים. עקומים. משונים. זרים. אין לי מה לעשות אתם.
גם אם היה לי מה לעשות אתם אין לי איך כי אני עייפה, כל כך עייפה. להרים יד קשה לי, להציב רגל על הקרקע זאת משימה בלתי אפשרית כמעט. השרירים שלי כואבים מכל תנועה והמפרקים מוציאים אותי מדעתי או שאני אותם. מדעתם. ברך שמאל חוגגת בעוצמות כאילו המבוגרת האחראית הסתלקה ואפשר להתפרע על מיחושים בגבהים שאינם מקובלים. תיאבון אין. אחרי שנה של בולמיה ללא קצה אני מביטה במזונות אהובים באדישות ובשתיקה. לא רעבה, לא מעוניינת, ובאופן כללי הכל כואב לי מדי.
אקמול לארוחת בוקר, אדוויל לצהריים, בלילה ג'וינט, כי זה הרי רפואי בסך הכל. ובין לבין ייאוש ודאגה, ואין רופא, חג. ובאין רופא אני קוראת את האינטרנט קאבר טו קאבר, לא מחמיצה אפשרויות למצבי ניוון דוהרים, למצבים ממאירים, למצבים ממיתים. כמעט כל הצעת הגשה לברך דואבת ומיחושים כלליים מתקבלת על דעתי. ושם, בדעתי, העתיד מתכהה והולך, מתעבה, מתאבך, מתקדר, טרגדיה חדשה מעבר לפינה והכאבים מניסים לי בקלי קלות את ההומור, אלוהים יודעת לאן.
עוד יום עובר, עוד ארוחה, עוד חג, מבחינתי התקופה שעוברת היא של מאה שנה. כשאני מגיעה לרופא בסופו של דבר אני יותר מודיעה משואלת על אבחנה, מוכנה לגמרי להמשך חיים עכורים ומוגבלים, מבכה את העתיד שנשאר.
הרופא מקשיב, בודק, משתף פעולה, רושם לי בדיקות בסבלנות מדהימה ורק כשאני בדלת הוא תולה בי מבט ואומר "אבא שלך מת, נכון?" ואני אומרת לו "כן, אבל די, עברה כבר שנה", כאילו שבזאת בוטלה היתמות או שמשהו באמת השתנה והוא מחייך ואומר "תראי, תעשי את כל הבדיקות אבל ראיתי את זה קורה לא מעט – זה שלב – וזה ההימור שלי: שהאבל עבר לך לגוף, זה מה שקורה אצלך עכשיו". אני עומדת מולו ולא מבינה "לגוף? אבל די, עברה שנה".
צילום: מאיה הפנר
אני חוזרת על העובדה המטומטמת הזאת כאילו שיש בה היגיון רגשי, והרופא עושה לי עם היד ככה "בחייך" וממשיך בהסבר הסבלני שלו: "זה לא עובר אחרי שנה, זה לא עובר בכלל, זה תהליך ארוך מאוד לעבד אובדן, ואני אהיה כן אתך – לפעמים זה באמת גורם למחלות איומות להתפרץ, אבל לרוב לא. לרוב הכאב של הנפש, כאב הפרידה, עושה עוד סיבוב בגוף, לפעמים אפילו לתקופה ארוכה, מזדחל לשרירים, מתגלם בחולשה, בתשישות, בכל מיני תופעות שמצביעות בעצם על עייפות נפשית רבה.
"לכי תעשי את הבדיקות, אבל אם הכל תקין, עצה שלי, פשוט תני לזה להמשיך להיות, לאט לאט את תתחזקי".
אידיוט.
אני מחייכת אליו בנימוס, חיוך קלוש של התנשאות ויוצאת מהקליניקה עצבנית וזועמת, נעה קדימה, חותכת את הרחוב באנרגיית כעס חדשה. "איזה מין רופא הוא? מה הוא חושב לעצמו? הוא לא רואה עד כמה אני כואבת וחולה? הוא לא מבין שהלכו לי החיים? שהנה רק נחלצתי מטרגדיה ואני כבר בדרך לעוד קריסה? זה מה שהוא מהמר? זה? שהנפש ממשיכה בשלה?"
אני צועדת וכועסת, הצעדים שלי מתארכים כשאני מחזיקה בחוזקה את ההפניה לבדיקות, בעודי נשבעת לעצמי שאני עומדת להצטיין בהן שחבל על הזמן. אני אראה לו מה זה, אני אראה לעולם – שום תוצאה לא תתפספס, תחת שום רובריקה, בשום סוגריים, לא תעמוד התוצאה במרכז! אני מהבדיקות האלה אצא כל כך חולה שהוא יאלץ להתפטר בבושת פנים ולשקול קריירה חדשה. רופא הוא קורא לעצמו, מיי גאד, איזה איש, חצוף כל כך.
***
למחרת אני מתייצבת במעבדה של קופת חולים, מקנאה עד בכי כמעט בכל אותם אנשים בריאים שסתם באים לעשות בדיקות תקופתיות, כלליות כאלה, בשוליים של הדם. אצלם, וזה הרי ברור לגמרי, הכל מצוין, בזמן שאני, ובכן, אני גוססת. אולי לא ממש כרגע, ייתכן שלא אמות מיד, אבל אני גוססת. ממש. כלומר בטוח שכן בסופו של דבר ולי, באופן אישי, זה נורא נורא חבל. ממש.
חזרתי הביתה לגסוס באומץ, ביכיתי בלבי את עתידו של נערי המתוק והמתנתי באובססיה כבושה לרגע שיתחילו לזרום למייל שלי תוצאות המעבדה. והן אכן התחילו לזרום, בשלבים, מהר מהצפוי. הגל הראשון היה תקין, גם השני, בשלישי כבר נאלצתי להחמיא לעצמי, בחוסר איפוק מוכר, על האופן שבו הכוכבית הקטנה מסודרת בתוך הסוגריים של כל הפרמטרים הנבדקים באופן כל כך כל כך ישר. עם הגל הרביעי והסופי של התוצאות הרופא כבר היה על הקו "הכל תקין", הוא הקפיד להדגיש בפני. וסגר.
ובכן, בשלב הזה כבר לא היתה לי ברירה אלא להרגיש מצוין. הברך נרגעה, האנרגיה חזרה, רק הרופא עדיין נראה לי טיפוס די מטומטם. "מה תקין כל כך?" רטנתי לעצמי בעודי מורחת טחינה על פרוסת לחם עבה, "מה כל כך תקין, אה? כלום לא תקין, בן אדם, כלום, הכל משונה, אין לי עור ואין פה רצפה ואלה החיים שלי שאני לא מזהה". בינתיים, באופן מפתיע, הפרוסה עם הטחינה נעלמה ונאלצתי לעבור לסיר של הפסטה, ככה עם מזלג מעל הכיור, מאביסה את עצמי כמו אני הישנה והטובה שנחרדת כל כך מכל ירידה במשקל (כי מה ששלי שלי, רבותיי, לא משחררת מעצמי אף מיליגרם. אישה אמיתית, עם גישה, צריכה לתפוס נפח בעולם, או ככה לפחות האישה הזאת אוהבת להגיד לעצמה).
"תקין הוא אומר לי", המשכתי לזעום "אם הכל תקין כל כך, אז איפה אבא שלי בדיוק עכשיו? אה? וממתי אני בן אדם בלי אבא? מה זה השטויות האלה בכלל? זה הרי בכלל לא הגיוני והכי מגוחך. ונגיד שהפנמתי, נגיד, נגיד שזה בדיוק מה שלמדתי השנה – שמת, שאין, שלא יחזור, שנגמר. מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם כזה מידע? אה?"
את זה כבר סיננתי מעל שוקולד, אגב, וכשעברתי לכרסם את זעמי אל תוך בננה בשלה מדי הבנתי שיותר מכל מה שכואב לי בגוף, כואב לי שאין לי מושג איך חוזרים ממסע כזה לשגרה ואיך מייצרים ימי חולין מחדש.