לא רק שהערבים המוסלמים אינם "כולם אותו דבר" כלשון הקלישאה הגזענית; הם הולכים ונעשים שונים זה מזה במישור הדתי, ובכלל זה גם בזיקה שבין האסלאם לפוליטיקה. במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת International Journal of Comparative Sociology בחן הסוציולוג הפוליטי האמריקאי ארמן אזדי (Azedi) מגמות דתיות בקרב מוסלמים במדינות ערב בין השנים 2010—2022, וזרע אור על מגמות שקשה לקבל עליהן מידע מהימן בשיח הציבורי המערבי. מידת הדתיות במזרח התיכון היא לרוב עניין לקביעות נחרצות ונטולות בסיס של פוליטיקאים מהימין, ופחות עניין לבחינה אמפירית סדורה. מעצם הבחינה הזו, המחקר עושה שירות טוב לעיסוק מושכל בסוגיה חברתית שעברה סטיגמטיזציה כבדה.
המאמר מתחיל בהצגת הרקע המחקרי והמדעי לעניין דתיות וחילון: המגמה הידועה עד כה, והחידתית משהו, היא של ייחודיות של העולם המוסלמי ובפרט הערבי-מוסלמי. זו תופעה שבמסגרתה תהליך החילון המשמעותי שחוו מדינות המערב במחצית השנייה של המאה ה־20 התקיים במקביל למגמה הפוכה, בגדול, במדינות מוסלמיות, שהחלה בשנות השבעים של המאה הקודמת: תופעה של תחייה אסלאמית כשיותר ויותר אנשים פונים לדת, ופרקטיקות דתיות שונות נמצאות בנסיקה (למשל בהקשר לשיעור הנשים העוטות חג'אב ולשיעור האנשים שהולכים באופן סדיר למסגדים). אחד הדברים המפתיעים הוא שתהליך החזרה לדת היה נוכח בכל המדינות בעלות הרוב המוסלמי ללא יוצא מן הכלל.
למעשה, המאמר מזכיר, גם במערב השתנתה מגמת החילון לקראת סוף המאה ה־20 – עם חזרה מסוימת לדת ועם תחילת הופעתו של קיטוב דתי, קרי התחזקות במקביל הן של קבוצות חילוניות מאוד והן של קבוצות דתיות מאוד. אם כי בשנים האחרונות שוב מתקיים תהליך חילון בעולם בכללותו כשהנוער נוטה להיות פחות דתי מהוריו. במזרח התיכון המגמה מורכבת הרבה יותר.
האסלאם הפוליטי נמצא בעליה
בהתייחס לספרות המחקרית בתחום, המאמר גורס כי נכון להיום יש מעט מאוד עיסוק במגמות של דתיות ושל חילוניות בקרב מוסלמים במזרח התיכון. המחקר המועט שנעשה על נושאים קרובים מצא שבמדינות עם רוב מוסלמי התמיכה בערכים פטריארכליים היא הגבוהה ביותר לעומת אזורים אחרים בעולם, והקבלה של זרים היא הנמוכה ביותר. תפיסות עולם שמרניות משתמרות, לפי סקירת מחקר זו, גם בקרב מהגרים מוסלמים. קווי תיחום דתיים הם גם מן הגורמים הבולטים ביצירת זהויות מובחנות של קבוצות שונות במדינות ערביות. לכאורה, המחקרים הקיימים מוצאים סטגנציה של העולם המוסלמי-ערבי ומציגים אישוש מסוים לסטריאוטיפים הרווחים נגדו.
האסלאם, לפי המאמר, גם משמר השפעה משמעותית על הפוליטיקה בעולם הערבי, בניגוד לתפקידה של הדת ברוב מדינות העולם האחרות. אם כי במקרים רבים, האסלאם הפוליטי לא קודם על ידי המדינה, אלא עלה בעיקר מלמטה – מתנועות עממיות
האסלאם, לפי המאמר, גם משמר השפעה משמעותית על הפוליטיקה בעולם הערבי, בניגוד לתפקידה של הדת ברוב מדינות העולם האחרות. אם כי במקרים רבים, האסלאם הפוליטי לא קודם על ידי המדינה, אלא עלה בעיקר מלמטה – מתנועות עממיות. יש לציין כי למושג אסלאמיזם (שלרוב משמש כשם נרדף לאסלאם הפוליטי) אין משמעות אחת מוסכמת, אך בדרך כלל מקובל שהכוונה היא לזרם המבקש לקדם השפעה כלשהי של האסלאם – בפרשנות תיאולוגית כזו או אחרת – על הפוליטיקה. מטבע הדברים, זה אומר שיש מופעים מגוונים מאוד של אסלאמיזם. התקשורת בעולם המערבי לרוב מזהה את האסלאמיזם עם תנועות פוליטיות קיצוניות, באופן צר ומעוות, אך מדובר בשעטנז רחב מאוד של אידאולוגיה, תרבות, דרכי פעולה ואורחות חיים.
על הרקע המחקרי הזה, שממנו עולה מרחב ערבי-מוסלמי שבגדול דבק בשמרנותו ואף הולך ומתחזק בה, המאמר מבקש לבחון את ההתמשכות של המחויבות לדת בעולם הערבי. מובן שמחויבות דתית איננה בהכרח אינדיקציה לשמרנות, לריאקציונריות או לפנטיות, אך נדמה שבמרומז המאמר רואה במידת הדתיות אינדיקציה לשלל תופעות חברתיות מעבר לדתיות עצמה (אם כי הוא מכיר למשל בכך שתמיכה באסלאם הפוליטי אינה קשורה באופן הדוק לחלוטין למידת הדתיות של הפרט).
בהתבסס על נתונים מ־2010 עד 2022 מפרויקט המידע המדוקדק Arab Barometer, המחקר בוחן מגמות הקשורות לעלייה או לירידה ברמת הדתיות. בהתייחס לתקופה שנבחנה, המחקר מוצא כי מידת הדתיות עלתה באלג'יריה, מצרים, ירדן, מרוקו, סודאן ותוניסיה; נשארה ללא שינוי משמעותי בפלסטין, לבנון ועיראק; ואילו רק בלוב ובתימן נרשמה ירידה במידת הדתיות. לכאורה, במרבית המדינות הערביות, התחזקה הדתיות, או לפחות נשמר כוחה. עם זאת, מבט מקרוב מגלה מגמות מעניינות יותר ודי הפוכות מהמסקנה החפוזה שאנו עשויים להסיק.
כשהאפשרויות שהוצבו בסקר הן להזדהות כדתי, קצת דתי או לא־דתי, ניתן לבחון גם מגמות סותרות וקיטוב דתי. הקטגוריה של אנשים המזדהים כלא־דתיים גדלה במצרים, עיראק, לבנון, לוב, מרוקו ותוניסיה – כלומר גם במדינות שרמת הדתיות הכללית בהן עלתה או נותרה ללא שינוי. הקטגוריה הזו נותרה ללא שינוי משמעותי בפלסטין, סודאן ותימן, והצטמצמה רק בירדן ובאלג'יריה.
הטרנד הבולט ביותר במדינות ערב הוא של קיטוב דתי. ההזדהות עם קטגוריית ה"קצת דתיים" ירדה מ־56.7% ל־47.5%; הדתיים עלו מ־35.1% ל־42%; והלא־דתיים עלו מ־8.2% ל־10.6%. הקטגוריה של הלא־דתיים גדלה, הגידול המשמעותי היה בקרב הדתיים
גם הקטגוריה של מי שמגדירים את עצמם כדתיים – הקטגוריה הדתית ביותר למעשה מתוך שלוש האפשרויות – עלתה בכמה מדינות: אלג'יריה, מצרים, עיראק, ירדן, מרוקו, סודאן ותוניסיה. גודל הקטגוריה של הדתיים לא השתנה כמעט בלבנון ובפלסטין; וירד בלוב ובתימן. בגדול, קטגוריית הביניים של ה"קצת דתיים" הצטמצמה ב־8 מתוך 11 המדינות שנבחנו: אלג'יריה, מצרים, עיראק, לוב, לבנון, מרוקו, סודאן ותוניסיה; נותרה ללא שינוי משמעותי בירדן ובפלסטין; וגדלה רק בתימן. אם כן, המגמה הכללית היא של קיטוב דתי במרבית החברות הערביות, כך שהן קבוצת הלא־דתיים והן קבוצת הדתיים המובהקים מתרחבות על חשבון הקבוצה של מי שמגדירים את עצמם כקצת דתיים.
בלוב, תהליך החילון נדמה כמשמעותי ביותר מהבחינה הזו ששתי הקטגוריות הדתיות (דתי וקצת דתי) מצטמצמות, ואילו הקטגוריה החילונית (לא־דתי) זוכה לפופולריות רבה יותר. לכן ניתן לומר שחילון משמעותי באמת נצפה רק בלוב. במקביל לכך, באלג'יריה, ירדן וסודאן יש טרנד מובהק של התחזקות הדתיות, עם גידול בקטגוריה של הדתיים והצטמצמות של הקטגוריה של הלא־דתיים. ואילו בארבע מדינות התרחש קיטוב מובהק של הדתיות: מצרים, עיראק, מרוקו ותוניסיה. כלומר הקבוצות המזדהות כדתיות וכלא־דתיות גדלו על חשבון הקבוצה הקצת דתית. לבסוף, בפלסטין נראה שאין הרבה תמורות ברמת הדתיות לכאן או לכאן.
קיטוב דתי, אך לטובת הדת
בגדול, למרות מגמות מעורבות, הטרנד הבולט ביותר במדינות ערב שהמחקר סקר הוא של קיטוב דתי. בכלל המדגם, ההזדהות עם קטגוריית ה"קצת דתיים" ירדה מ־56.7% ל־47.5%; הדתיים עלו מ־35.1% ל־42%; והלא־דתיים עלו מ־8.2% ל־10.6%. אם כן, בעוד גם הקטגוריה של הלא־דתיים גדלה, הגידול המשמעותי יותר היה בקרב הקטגוריה של הדתיים. זהו קיטוב דתי הנוטה לצד הדתי.
עם זאת, בבחינה של תתי־תקופות בתוך תקופה המדגם, נראה שאחרי תקופה של ירידה משמעותית בדתיות במדינות ערב חלה, בתחילת מגפת הקורונה, קפיצה משמעותית במיוחד בזיקה לדת. עם זאת, בתקופה של לקראת דעיכת המגפה (2022-2021) שוב רואים תחילת מגמה של ירידה במידת הדתיות (במקביל לירידה במגבלות החברתיות). מגמת הירידה בדתיות עם דעיכת המגפה היא גורפת יותר מכיוון שהיא נצפתה כמעט בכל הקטגוריות הדמוגרפיות. למעשה ניתן לומר שמגפת הקורונה שיבשה – לזמן קצוב בלבד – מגמה של ירידה בדתיות במדינות ערב.
נשים, מבוגרים וחסרי השכלה אקדמית נוטים יותר להגדיר את עצמם כדתיים וגם לתמוך באסלאם הפוליטי. ההבדל בין בעלי השכלה אקדמית לבין חסרי השכלה מבחינת מידת הדתיות מובהק אך קטן. השפעתה של השכלה על חילון כנראה נמוכה יותר משנהוג לחשוב
מבחינה דמוגרפית, נשים, מבוגרים וחסרי השכלה אקדמית נוטים יותר להגדיר את עצמם כדתיים וגם לתמוך באסלאם הפוליטי (מעבר לדתיות כבחירה אישית). ההבדל בין בעלי השכלה אקדמית לבין חסרי השכלה כזו מבחינת מידת הדתיות הוא מובהק אך קטן. מכאן שהשפעתה של ההשכלה על חילון כנראה נמוכה יותר משנהוג לחשוב. מאידך גיסא, הפער בין צעירים למבוגרים הוא הבולט ביותר, ובתקופות מסוימות שתי הקבוצות הללו גם נעו בכיוונים מנוגדים: המבוגרים הולכים ונעשים דתיים יותר, אך הצעירים הולכים ונעשים דתיים פחות. המגמה הזו מתרחשת גם בשיא מגפת הקורונה, כשהדתיות הכללית בשיא נסיקתה. אם מרבית הצעירים יתמידו בהתרחקותם מהדת גם בבגרותם, אנו צפויים להאצת החילון בקרב מוסלמים במזרח התיכון.
התמיכה באסלאם הפוליטי עולה בגדול, למרות תקופות מסוימות שבהן יש ירידה בתמיכה בזרם זה. גם לא תמיד יש תאימות מלאה בין מידת הדתיות האישית לתמיכה באסלאם הפוליטי. התמיכה באסלאם הפוליטי עולה בפלסטין, מרוקו, לוב (שכאמור ראתה את הירידה המשמעותית ביותר במידת הדתיות האישית), לבנון, ואלג'יריה; היא יורדת משמעותית במצרים, עיראק ותוניסיה (שחווה עלייה במידת הדתיות האישית); ואינה משתנה משמעותית בירדן, סודאן ותימן. מצער שהמאמר אינו מציע פילוח של התמיכה באסלאם הפוליטי לפי גיל כדי לצפות מגמות עתידיות (גם תחת ההסתייגות שעמדות אינן מקובעות ושצעירים עשויים "להתפכח" מעמדות שהם אוחזים בהן בצעירותם).
המאמר מכיר בכך שהמחקר שהוא מציג אינו מאפשר הסקת מסקנות לגבי הסיבות שמאחורי המגמות שנמצאו, אם כי הוא משער כי הירידה בדתיות לפני מגפת הקורונה יכולה להיות תולדה של תגובה לזוועות שביצע ארגון דאעש ולמגמות נוספות בתחום האסלאם הפוליטי שעוררו תגובה ציבורית שלילית. מגפת הקורונה למעשה שיבשה לזמן תחום את המגמה הזו, כאילו מחקה לרגע את זכר הזוועות של דאעש ושל דומיו. נוסף על כך, המאמר משער כי הקיטוב הפוליטי שהוא מוצא עשוי לבשר על קונפליקטים מוגברים סביב הציר חילון-דתיות במדינות ערב בשל חוסר הסובלנות הרווח כלפי אי־דתיות ברבות מן המדינות הללו.
ד"ר יריב מוהר הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית שליד מכון ון ליר.
גרסת האודיו של הכתבה הוקלטה באולפני המרכז לתרבות מונגשת.