בעת שהממשלה דנה בשכר חבריה, ממציאה מנהלות חדשות, וממשיכה לחלק ג'ובים לבעלי ברית פוליטיים, היא בוחרת להטיל את מחיר המשבר הכלכלי והביטחוני דווקא על העובדים הפגיעים ביותר. החלטת האוצר להפחית את שכר העובדים במגזר הציבורי מוצגת לציבור כגזירה הכרחית, כחלק מהמאמץ המלחמתי, אך האופן שבו היא מיושמת חושף את סדר העדיפויות הפגום שלה.
ראשי אוניברסיטאות חתמו על עצומות, השתתפו בהפגנות, וסירבו לשתוק מול ניסיון רמיסת בתי המשפט. אך כאשר הממשלה פוגעת בעובדים שהאוניברסיטאות עצמן מעסיקות – לא נשמעת אף מילה
לא כל המגזר הציבורי נפגע באותו האופן. עובדים בגופי ממשל שמזוהים עם שותפים קואליציוניים דוגמת מוסדות החינוך החרדיים, זכו להחרגה מהפחתות השכר. אחרים, ובכללם בתי הספר ומוסדות ההשכלה הגבוהה, הושארו ללא הגנה. במיוחד נפגעו אותם עובדי הוראה ומחקר שמועסקים בתנאי קבלנות, מורים מן החוץ, עמיתי הוראה ותלמידי מחקר. בעוד שחלק מהמגזרים קיבלו תוספות שכר או הסכמים חדשים שאיפשרו לקזז את ההפחתה סגל ההוראה הזמני נותר חשוף.
במילים אחרות: מי שאין לו גב פוליטי בממשלה, משלם את המחיר.
"כתבתי באינסטגרם שכל ילד הוא ילד – אמרו לי שזו תמיכה בטרור״
הפער בין ערכים להתנהלות
מה שמחריף את האבסורד הוא שהאוניברסיטאות עצמן, המוסדות שבהם מתרחשות הפגיעות הללו, היו מהבולטים במאבק הציבורי נגד המהפכה המשפטית בשם ההגנה על הדמוקרטיה, שלטון החוק וחירות אקדמית. ראשי אוניברסיטאות חתמו על עצומות, השתתפו בהפגנות, וסירבו לשתוק מול ניסיון רמיסת בתי המשפט. אך כאשר הממשלה פוגעת בעובדים שהאוניברסיטאות עצמן מעסיקות – לא נשמעת אף מילה.
כשהממשלה בוחרת דווקא בזמן מלחמה לקצץ בשכר של העובדים השקופים ביותר היא שוחקת את מעט החוסן הכלכלי והערכי שנותר לשירות הציבורי בישראל.
מרצים מן החוץ, מתרגלים, חוקרות צעירות, תלמידות מחקר ועמיתי ההוראה מהווים את רוב הסגל המלמד בתואר הראשון. הם אלו שמכינים את חומרי הלימוד, פוגשים את הסטודנטים מדי שבוע, בודקים מבחנים, מקיימים שעות קבלה, מנחים עבודות, ומלווים את הסטודנטים במסלולי הלימוד. ועדיין, עבור ההנהלות באוניברסיטאות מדובר בעובדים ארעיים ועונתיים, כאם היו קוטפים בפרדס בחודשי החורף.
שמירה על חופש הביטוי באקדמיה – אבן יסוד דמוקרטית או עקרון ליברטריאני מסוכן?
למה זה כך? מכיוון שהממשלה וחברי ההנהלה באוניברסיטאות חולקים את אותה אידיאולוגיה כלכלית.
אותה אידיאולוגיה ניאו-ליברלית שמקדשת את ההתייעלות, דוחפת להתכנסות תקציבית, ומכורה לגמישות תעסוקתית. במסגרת ההיגיון הזה, שכר השרים והבכירים עולה כדי לשמר איכות שלטונית, אך שכר המורות, המרצים והחוקרות נחתך כי אין ברירה.
התוצאה של המדיניות הזו היא ברורה: מערכת ההשכלה הגבוהה הולכת ונחלשת. מרצים טובים עוזבים. צעירים לא רואים עתיד באקדמיה. איכות ההוראה נפגעת. האמון של הציבור ושל הסטודנטים במוסדות ההשכלה מתערער. כשהממשלה בוחרת דווקא בזמן מלחמה לקצץ בשכר של העובדים השקופים ביותר היא שוחקת את מעט החוסן הכלכלי והערכי שנותר לשירות הציבורי בישראל.
מה אפשר וצריך לעשות?
המצב אינו גזירת גורל. יש מה לעשות, ויותר מכך, יש חובה מוסרית לפעול. ראשית, הנהלות האוניברסיטאות חייבות להפסיק לשתוק. עליהן לעמוד לצדם של המרצים מן החוץ, של עמיתי ההוראה ושל תלמידי המחקר. לא רק במכתבים כלליים אלא בפעולות פומביות, לרבות דרישה מהממשלה לעצור את ההפחתות והתחייבות להעסקה ישירה.
שנית, יש לקדם שקיפות תקציבית בתוך המוסדות. לחשוף כיצד מתקבלות ההחלטות, מהם סדרי העדיפויות, ומהן האפשרויות לשינוי פנימי גם בלי לחכות לאוצר.
שלישית, יש לפעול במסגרת הסכמים קיבוציים וארגוני הסגל להשגת זכויות מלאות גם לסגל ללא תקן קבוע, כולל שכר הוגן, תנאים סוציאליים מלאים ויציבות תעסוקתית.
לבסוף, יש לדרוש שינוי תפיסתי. מהתייחסות לעובדי ההוראה כמרצי קבלן, לעמדה שמכירה בתרומתם לעתיד האקדמיה והחברה הישראלית.
המאבק הזה אינו רק על שורת השכר בתלוש. הוא על עתיד ההשכלה הציבורית, על הדמוקרטיה המוסדית, על שוויון בפני המדינה. מה עוד נצטרך להפסיד כדי שמשהו ישתנה?
דורי גלבוע הוא יו"ר ארגון סגל ההוראה האקדמי באוניברסיטת בן גוריון, ממובילי מחאת ״אין אקדמיה בלעדינו״