סיוט אתי. כבר פנו אלי מגוגל ואמרו שאני צריך להחליט, שיש לי יותר מדי תגיות וזה סותם להם את המערכת, שיש גבול לרב תרבותיות או איך שאתם קוראים לזה. בסוף התקשרה אחת נחמדה ושאלה אם אפשר כמה שאלות, כדי לבנות לי את הפרופיל. הייתי בקו 25 והיה לי זמן עד לבלומפילד, אז אמרתי כן.
״בוא נתחיל בשאלות הבסיסיות״, היא אמרה. ״דתי, חילוני או מסורתי?״. ״תשמעי״, אמרתי לה, ״גדלתי בבית שומר מצוות אבל לא הלכנו עם כיפה״. ״כיפה סרוגה, גוש אמונים״? היא שאלה. ״איפה״, אמרתי, ״שמאלניים מתנגדי כיבוש עוד מימי סבסטיה״. ״אז אתה חילוני״, היא קבעה. ״זהו, שלא בדיוק״, אמרתי. ״למדתי ד׳-ח׳ בבית ספר דתי וחוצמזה ממלכתי רגיל״. ״והיום״? היא הקשתה, ״אתה נוסע בשבת״? ״אה, כן, בטח״, עניתי, ״אבל שומר סוג של כשרות מאד אישית וצם ביום כיפור אבל מתנגד לכפייה דתית, אם כי אני שונא כשאתיאיסטים מזלזלים בכל החוכמה היהודית״. ״בוא נמשיך הלאה״, היא אמרה ונשמעה טיפה מיואשת.
״הרצברג זה נשמע לי אשכנזי, לא״? ״או״, עניתי, ״טוב שאת שואלת, כי באמת מצד אבא אני אשכנזי, אבל אמא לוזון, מתוניסיה, עם שורשים בגירוש ספרד״. ״אבל מה אתה מרגיש״? היא הקשתה. ״זה מורכב״, אמרתי לה. ״כשאשכנזים מתנשאים על מזרחים יוצא לי התוניסאי, כשמזרחים מתגזענים על אשכנזים אני מתכווץ בפינה ומכרסם משהו אפור ותפל״.
״נרשום מעורב״, היא נאנחה, ״מה לגבי שירות צבאי? אתה קולנוען, אני מתארת לי שהיית בדובר צה״ל״? ״שריון״, אמרתי לה, ״בלבנון הראשונה בשנות ה-80״. ״מעולה״, היא אמרה ושמעתי בקולה ניצוץ של סיפוק. ״אז מה, מילואים עם החבר'ה עד גיל 45? נפגשים עדיין פעמיים בשנה ומדברים על המלחמה ההיא״? לא רציתי לאכזב אותה, אבל לא היתה ברירה. ״סרבן שטחים״, אמרתי, ״בגיל 35 הצבא החליט שאני לא מתאים לו והוא לא מתאים לי, דברי הקב״ן״.
״ואתה גר בתל אביב״? היא עברה נושא בלי שמץ אלגנטיות. ״אכן״, אישרתי, "כבר יותר מעשרים שנה״. ״אפשר לרשום עירוני״? היא גיששה. ״בטח, למה לא, כזה אני, אבל גדלתי במושב״. ״טוב, זה כולם״, היא קבעה, יש לנו רובריקה לזה.
כאן ניסתה הנחמדה לשאול עוד שאלה, אבל בדיוק הגענו לבלומפילד והייתי צריך לנתק, כי עם כל הכבוד לרב תרבותיות, או איך שאתם קוראים לזה, הפועל יש רק אחת וכאן אין שום שאלה של זהות. אדום בלב אדום בנשמה.
and then