הגיהנום מגיע לבקר את רוב הישראלים ב-11 או ב-15 בכל חודש. המשכורת הנמוכה מדי נבלעת בתוך ההוצאות הגדולות מדי והזיעה הקרה זורמת במורד הגב ובצדי המצח עם תקווה אין סופית שלא יצוץ פתאום עניין עם האוטו או איזה רופא שיניים או משהו אחר שעולה המון כסף ועלול להיות זה שיכריע שהחודש לא ייגמר מבחינה כלכלית.
אנחנו מרוויחים הרבה פחות ממה שאנחנו שווים לתאגידים שבהם אנחנו עובדים, אבל כל כך הרגילו אותנו להסתכל על יוקר המחיה ששכחנו לדבר על הצד השני של אותה משוואה – על נומך המשכורת.
חינכו אותנו שבמקום לדרוש את מה שמגיע לנו, עדיף להסתכל על עובדים אחרים, ברי מזל מאתנו, ולהגיד: "רגע, למה שלא תורידו להם?"
לימדו אותנו שבמקום לתבוע "אנחנו בני אנוש ויש לנו זכות שיתייחסו אלינו בהתאם", עלינו לומר בהכנעה "תודה שאפשרתם לנו להיות אמצעי ייצור זולים שנותן לכם תשומה יקרה".
הגיהנום הוא המקום שבו הורידו אותנו כל כך נמוך, שאנחנו עסוקים בהישרדות כלכלית במקום בחיים יצרניים. אנחנו עסוקים בלוודא שלזולת אין ושכולם דפוקים כמונו, במקום לוודא שלכולם יש ושכולם וגם אנחנו מאושרים. היתרון בגיהנום הזה הוא שהוא קיים רק בתודעה שלנו ולא חייב להתקיים במציאות. כשנעשה את הסוויץ' במוח, כשנבין שיחד משיגים הרבה יותר (וכן, זה אומר להתאגד, להקים ועדים, לפעול בשיתוף פעולה למען הכלל ולוותר על "אני ואפסי עוד") – הגיהנום שלנו יהפוך בן רגע לגן עדן של הזדמנויות, ואז הלא-באמת-גיהנום של אלה שדפקו אותנו עד היום יגיע. יש לו אפילו תאריך: זה יהיה ב-1 או ב-10 בכל חודש, כשהם ישלמו משכורות הוגנות.
and then