״אני שונא להיות בי פולאר. זה מהמם״ – הכתובת הזו מפיעה על מספר קירות פייסבוק בימים האחרונים. מישהו ריסס את זה איפשהו, כנראה בשביל להמחיש את הקוטביות שיש במאניה דיפרסיה, בצורה מבדחת. או משהו. האמת יש בזה משהו מצחיק.

אני בוהה בכתובת ונזכרת בסרט הדוקומנטרי של סטיבן פריי ואיך רוד, אחד המרואיינים, אומר שם "כשאתה הולך עם מלאכים כל הכאב והסבל משתלמים". שזה בערך כמו לומר אני שונא להיות בי-פולארי. זה מהמם. אני חושבת על מאניה, ועל דיפרסיה ועל תקווה. עברו שנים. היום ספציפית אינו יום טוב. מאניה דיפרסיה זה לא מהמם לי. אבל יש מלאכים בסיפור והכאב והסבל, טוב, אני לא יודעת אם הם שווים, אבל הם סבילים יחסית. וגם נזילים, נקרא לזה ככה. עם זאת, עדיין, אחרי כל השנים, זה הגיהנום האישי שלי. והוא חם ושורף יותר ככל שהוא נהיה יותר אישי.

באופן אירוני, עם השנים, ככל שהמצב משתפר והתפקוד מתייצב כלפיי חוץ, כשקורה משהו בפנים, זה הרבה יותר קשה. היום יש יותר מה להפסיד. מכל כך הרבה בחינות. ואז למחלה מצטרפת חרדה, ולחרדה מצטרפים לילות ללא שינה, ולילות ללא שינה עלולים להביא למאניה. והנה, חוזרים למנגנון הזה של "כדור בשביל לקום וכדור בשביל לישון" כמו שכתבתי כבר מזמן באיזה שיר, שאני מבצעת רק בגרמניה.

הגיהנום הפרטי שלי הוא לחיות בשני עולמות. ולנסות לחבר בין שניהם, ולתווך את עצמי החוצה. כאדם שצריך להתייחס אליו כמו אל כולם, כי הוא לא נחות ודי עם הסטיגמה הזו מחד, אבל לתת לו שקט כי מאד רועש לו בראש עכשיו והוא לא יכול לשמוע את כולכם מאידך.  

הגיהנום האישי הוא הבדידות הזו במאניה-דיפרסיה. בלהיות מוגדרת על ידי ויקיפדיה, במחלה שכל מי שחולה בה מגדיר את עצמו אחרת. ומסביר אותה אחרת, ויש כאלו שאפילו טוענים שאין אותה. שאני מעמידה פנים, שאני סתם רגישה או מה שזה לא יהיה. הבדידות הזו בלהיות מוקפת באנשים ומאושרת ובפנים יש עוד עולם, עם דלת שמאיימת להיפתח בכל רגע נתון. מצב מפחיד שכל הזמן נמצא שם. והתסכול הזה שגם אם אכתוב עוד 2,000 מילים,לא אצליח לתאר כמה מביך אותי להיות אדם מעל גיל 30 שלעתים מתחנן שלא ישאירו אותו לבד, כי הוא מפחד, ואפילו לא יודע ממה. ולא שאין דברים טובים. ולא שאין גם ידיעה, והבנה שהכוח שקיים והאומץ שכל הסיפור הזה נתן לי, זה משהו להתגאות בו. ושלא תהיה טעות, אפשר לאהוב את עצמך גם כשאתה חולה במאניה דיפרסיה. ואין סתירה בדבר. ובכל זאת, אני לא יכולה לכתוב כרגע שום דבר על החברה, על הפוליטיקה, על הרפורמה בבריאות הנפש, או על מתווה הגז. בכל זאת עדיין, אחרי שנים, הגיהנום האישי שלי, הוא לא הזולת, כמו אצל סארטר. אני חולה במאניה דיפרסיה. וגם כשאני מודה למגניבות ולמלאכים שמתהלכים אתי שם, וכל מה שנראה מבחוץ כל כך מקסים והוא ממש לא, הגיהנום האישי שלי, הוא אני.