באחד הטורים שכתבתי למקום הבאתי את סיפורם של אנשים שנפגעו מהמפעלים המזהמים. כתבתי על לוחמי הקומנדו הימי שצללו בתשפוכת השחורה של הקישון וחלו בסרטן בהמוניהם, ואיש מהמפעלים פולטי החלקיקים המסרטנים לא לקח אחריות על הפגיעה בהם או פיצה אותם על סבלם. על דייגי הקישון קשי היום, אשר בילו רוב חייהם במפרץ המזוהם, חלו במחלות קטלניות, ואחרי שנים בבתי משפט הפסידו למפעלים המזהמים ואולצו לשלם להם הוצאות משפט של מיליונים. על הבדואים הדלפונים ברמת חובב שעברו סאגה דומה ונדרשו אף הם לשלם מיליונים לבעלי המפעלים המזהמים באזור, לאחר שהקשר בין הזיהום הנורא לבין תחלואיהם הקשים והחריגים לא הוכח מעולם מבחינה משפטית.
חברתי הבמאית נגה איתן הציעה לי לעשות על זה סרט דוקומנטרי יחד. פגשנו את עורכי הדין שהפכו את התיקים האלה למרכז חייהם. אנשים טובים ונחושים שנלחמו שנים, חלקם פרו-בונו, על ההכרה בפגיעה הקטלנית בלקוחותיהם. גייסו מומחים מהשורה הראשונה כדי לעמוד מול סוללות עורכי הדין והמומחים של המפעלים העשירים, אשר המדינה חברה להגן דוקא עליהם ועמדה לימינם כחומה בצורה. עורכי הדין אשר צפו בלקוחותיהם גוועים לאטם בשנים ארוכות של הליכים קשים, ובמקום להביא להם צדק – חטפו תשלום הוצאות משפט.
התחלנו לראיין את הקורבנות ולשמוע איך הם חיים עם התחושה שאולצו לשלם לאנשים שהחישו את קצם, אבל לא הצלחנו להשיג מימון להמשך העבודה על הסרט הזה. מי רוצה להסתבך עם כל העוצמה המערכתית והמשפטית הזו? הגיהנום הקטן שלי הוא הדלת הנטרקת בפני התודעה הציבורית. זו שמשאירה אותנו לבהות במבט מזוגג בתוכניות ריאליטי ולנהל דיון ציבורי סוער סביב חתונתה של דוגמנית על. זו שמשאירה אותנו בורים וחפים ממידע על כל הרע שמתחולל פה. עד שכולנו נהפוך אט אט לקורבנותיו האלמונים ואיש לא יידע מה קרה לנו.
and then