ארבע נשים לבנות יושבות בבית קפה בעיירה קטנה במזרח אפריקה.

זה יום ראשון בבוקר, השבת שלהם. רוב העסקים סגורים, רוב האנשים נחים. בשעות הבוקר הם הולכים לכנסייה. אלה מהם שיכולים להרשות לעצמם ילכו לאחר מכן לחוף הים, אולי ישתו כמה בקבוקי קולה וילעסו קצת גת מול האוקיינוס ההודי.

• האריתריאים שרכבו כל הדרך לחולות
• הגיהנום הפרטי שלי- כותבי המקום חופרים בנפשותיהם
• הוא ברח מאביו המתעלל הכי רחוק שהצליח, ועכשיו הוא צריך לחזור

הבעלים של בית הקפה הוא גרמני שעושה מאפים מצוינים. הוא מוכר אותם במחירים סבירים והמקום שלו מלא בכל בוקר.

אוקי, המחירים סבירים למי שמגיע מאירופה ואפילו, או אולי בעיקר, למי שמגיע מתל אביב, אבל מעבר להישג ידם של ה"שחורים".

השחורים הם מקומיים וכולנו בבית הקפה הזה, אורחים במדינה שלהם.

אם תשאלו אותי, לא ממש יפה לקרוא למישהו על שם צבע העור שלו (אם כי לבן או אפילו לבנבן, תמיד יישמע פחות מעליב משחור), אבל  אני לא זה שקובע.

חוץ מזה, בדרך כלל עושים את זה בשפות זרות, ככה שרוב הסיכויים שהם בכלל לא יודעים שקוראים להם ככה, ואולי זה עושה את כל העסק טיפה בסדר.

***

הנשים הלבנות נראות די מוטרדות. הן מדברות ביניהן בשפה אירופית שנשמעת כמו גרמנית, עם הרבה תנועות ידיים.

בואו נתמקד בהן לרגע: הן בסביבות גיל 60, לכולן שיער קצר יחסית. מטופחות ברמה סבירה. לכולן מבט קריר שדרכו הן מסתכלות על הסביבה.

צילום: רונן דמארי

אחת מהן מגיעה לבית הקפה עם רכב. נראה שהיא כבר גרה כאן תקופה ארוכה. שתיים מעשנות בשרשרת. הן מרגישות בנוח במקום שבו הן יושבות, במקום שבו הן נמצאות בחיים.

בחור שחור צעיר ניגש לאחת מהן והיא לוחשת משהו על אוזנו. הוא מהנהן והיא מחייכת. היא מנסה לנשק אותו, אבל מכיוון שהיא יושבת והוא רוכן לעברה, הנשיקה קצת מתפלקת לה ויוצאת בעיקר באוויר. נראה שהוא מרוצה מזה.

הוא מתרחק ממנה בתחושת הקלה וחוזר אל האופנוע שלו, האופנוע שהיא קנתה לו לפני כמה שבועות כדי שיעבוד עליו ויעשה קצת כסף. נראה שהיא מאמינה בלתת חכה ולא דגים, ונראה שגם הבחור צריך להעניק לה משהו בתמורה כשהערב ירד והוא יסיים לעבוד על האופנוע.

המלצרית השחורה (טוב, לא תיארתם לעצמכם שהיא תהיה בצבע אחר, כמו ורוד או כחול, אבל בכל זאת כדאי להעמיד דברים על דיוקם) ניגשת לשולחן ומניחה עליו כוסות קפה, עוגת תפוחים ושתי לחמניות עם חזיר וגבינה צהובה לזו שעושה כושר מוקדם בבוקר (נראה שזה די טעים לה, כי היא הזמינה את זה בכל פעם שביקרתי שם).

צילום: רונן דמארי

הגרמניות לא ממש שמות לב לכך שההזמנה הגיעה. הן מסתכלות לעבר הדרך שעוברת ממש ליד בית הקפה (הייתי קורא לה כביש, אבל בשביל זה צריך אספלט ועוד כמה דברים שככל הנראה לא יהיו שם ב-20 השנה הקרובות) ונראות די מודאגות.

אז גם אני מסתכל, כי מי יראה ארבע גרמניות מודאגות בנות 60 ולא יעיף מבט?

במרחק של עשרה מטרים מהמקום שבו אנו יושבים התרחשה תאונה. לא משהו רציני, בטח לא במונחים של אפריקה שבה תאונה עם חמישה הרוגים מאותה משפחה מקבלת אזכור קטן בעיתון, אם בכלל: על הקרקע שרוע כלב בצבע שחור ולבן.

אני מכיר את הכלב הזה. כלב יפה, עיניים ירוקות, אתלטי, מטופח מאוד, אף על פי שהבעלים שלו עזב את המדינה לפני כמה חודשים, חזר לגרמניה והשאיר אותו מאחור.

נראה שהוא סירב להפוך לכלב רחוב אפריקאי, מה שאומר חיים לא פשוטים בכלל. אפילו חתולים עוברים אותו בדירוג הסוציו אקונומי של ההולכים על ארבע, אם אי פעם ימציאו דירוג כזה.

הוא שומר על הליכה אצילה, הזנב תמיד למעלה. הייתי אומר שהוא נראה כמעט ארי, אם זו לא היה נשמע מוגזם. מדי פעם הוא נותן ספרינטים כדי לשמור על כושר. אבל במשך רוב היום, ובעיקר בבקרים, הוא שוכב ליד הספסל שבו יושבות ארבע הגרמניות.  

הוא יודע למה הוא יושב שם – הוא מקבל מהן ליטופים בלי הפסקה מלווים במלות חיבה בגרמנית, אבל מה שיותר מעניין ואפקטיבי מבחינתו – נתחים נכבדים מארוחת הבוקר שלהן.

ועכשיו הוא שרוע על הקרקע, אחרי שאופנוען פגע בו כשניסה לחצות את הדרך (אופנוען אחר, לא זה שקיבל את האופנוע מהגרמנייה. כי גם אם הוא שונא כלבים, הוא לא יעז לעשות דבר כזה בכוונה, בטח לא לידה).

הכלב, שכבר הזכרנו שהוא אתלטי, קם מהר על הרגליים ומשחרר סדרת יבבות. הוא אמנם יכול ללכת, אבל נפצע באחת הרגליים, אפילו יורד לו דם.

הגרמניות לא מבזבזות זמן: אחרי התייעצות קצרה הן פונות למלצרית ומבקשות ממנה שתקרא לווטרינר. יעלה כמה שיעלה. אי אפשר להשאיר את הכלב ככה. הוא עוד עלול לקבל זיהום. הן מפתות את הכלב בעזרת חתיכת חזיר ודואגות שיישאר לידן, בזמן שהמלצרית יוצאת להזעיק עזרה.

אחרי כרבע שעה מורטת עצבים, שבה אני מספיק לסיים שתי כוסות קפה, המלצרית חוזרת מלווה בווטרינרית.

הווטרינרית מעיפה מבט חמור סבר בכלב, עוטה מסכה שרואים בדרך כלל בחדרי ניתוח ומרכיבה לכלב רסן. הוא אמנם לא תוקפני בדרך כלל, אבל כל אחד מגיב אחרת כשתוקעים לו זריקה.

אחת מהגרמניות מחזיקה את הרסן והווטרינרית תוקעת לו שתי זריקות. הכלב מייבב ומשתולל, מנסה לברוח, אבל הגרמנייה מחזיקה אותו חזק, לא מפסיקה לדבר אליו בנימה ילדותית.

בינתיים מתאספות כמה ילדות שחורות מול בית הקפה כדי לצפות במחזה הלא שגרתי. הן לבושות באופן חגיגי יחסית, כלומר את הבגדים הכי פחות מלוכלכים וקרועים שלהן. יש להן מבט עצוב בעיניים, אולי כי ניסו שלא להיראות מסכנות ולא כל כך הצליח להן.

נראה שהן מרותקות, שהן רואות הרבה דברים בפעם הראשונה: שפע של אוכל, אנשים לבנים שאוכלים אותו וכלב שמקבל טיפול רפואי.

הווטרינרית מסיימת, אומרת שהכלב יהיה בסדר, הוא רק צריך כמה ימים להתאושש, לוקחת את התשלום ועוזבת את בית הקפה. 

צילום: רונן דמארי

***

הגרמניות די מאושרות, אני יכול לשים לב לזה, אפילו שאני לא מבין גרמנית. הכלב שגמר לייבב, מתחיל לחזור לעצמו ומכרסם בזהירות חתיכת מאפה שקיבל מאחת מהן.

גרמנייה אחרת מלטפת לו את הראש והמשיכה לעודד אותו שיהיה בסדר.

אחת מהילדות מסתכלת בעיניים רעבות על הגרמניות שסוף כל סוף התחילו לאכול, ונראה שהן לא ממש אוהבות את זה, כי הן אומרות משהו לבעל בית הקפה שיוצא מהמטבח ומגרש את הילדות.

"לא נעים לאכול כשמסתכלים עליך", הוא מסביר לי בחיוך מתנצל.

הכלב מחלים מהפציעה שלו מהר מהצפוי וממשיך להסתובב בזנב מורם.

את הילדות אני לא רואה יותר.