זדורוב עדיין מחכה

משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך

עורך הדין ממתין לפסק הדין. כמעט שנה חלפה. בלילה הוא שומע רשרוש ליד הדלת. הוא מזנק ממיטתו, ממזרן "הולנדיה" יקר, שנרכש במיוחד כדי להקל על הציפייה. למרות גבו הדואב הוא רץ אל דלת הכניסה, מקווה כי מעבר לה עומד שופט בכתונת לילה ומצנפת שינה, אוחז בידו צרור ניירות קשור סרט אדום, כמו בסדרת הטלוויזיה "בית קדרות", לפי דיקנס, מושיט לו את הניירות ואומר: "פסק הדין, זה עכשיו חתמו עליו שלושת השופטים. ידעתי שאתה ממתין לו, אז לא המתנתי רגע, מקווה שאני לא מפריע", ויורד במדרגות.

"ומה הסוף?" צועק עורך הדין אל אפלת המדרגות. "תקרא בעצמך", עונה השופט. למרות דמותו העגלגלה הוא כבר הצליח לרדת ברגל לקומה השלישית מהקומה החמישית וחצי, שם קבע עורך הדין את מושבו החדש כדי שיוכל להשקיף אל הדרכים המובילות למעלה ההר, שבו נמצא בית המשפט.

עורך הדין מפשפש בדפים. יד זדונית בלבלה ביניהם, פה נרשם "אף על פי כן" שם נרשם "אין ספק", אך בדף שלאחריו מגלות עיניו הבולשות את המלה "לכאורה", שהיא כנימה עגלגלה המכוסה בשעווה קמחית לבנה המתפשטת בפסק הדין ומכסה אותו במעט פייחת, עד שהוא דומה למזרן של חסר בית בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.

"מזרן בלוי הבאת אלי", צועק עורך הדין לשופט כשהוא כבר שומע את מכונית הפיאט שלו מתרחקת מן המקום. עורך הדין חוזר למזרן "הולנדיה" ומחפש את השקערוריות והקימורים, שקולטים את גופו כמו קבר מפנק. מסביר פנים.

השופט ממתין לפסק הדין. כמעט שנה חלפה. לילה, גם הוא שוכב במיטתו, מזרן "אירופלוקס" עיקש, שטוח כמו גל האבנים שהניח יעקב אבינו מתחת לראשו. והוא מהרהר איך יניע את החושך שמתחתיו מסתתר פסק הדין. הוא קם ממיטתו, מתבונן מן החלון – עולם שקט, אפל. ורק הוא ער, רק הוא, מוח מרחף לבד על פני תהום, מטר ושישים סנטימטר מעל הרצפה.

אבל עכשיו כשנוגע לו הכל, תוקפת אותו סחרחרת גבהים נוראה. מטר ושישים לבדו, זמן מה הוא משתהה. הרי היה כאן משהו, לפני שתולעת הלכאורה הכמישה את הכל, משהו קרוב מאוד, מטריד מה זה היה. רוצח קטן קומה, לבוש בגדי בית הספר, ועל כן רואה ולא נראה, אחר כך כבר אינו נדרש לזכור, הוא נשכח והוא אור.

האיר הבוקר, הוא נוסע במכונית הפיאט שלו לבית המשפט, מטפס ברגליים כבדות אל לשכתו בקומה השלישית. "איפה הטיוטה של פסק הדין", הוא שואל את המתמחה. "אבל צלצלת אלי בלילה, ביקשת אותה והעברת אותה לעורך דין הממתין". "אבל זה לא היה גמור, הדפים היו מעורבבים", צועק השופט. זה לא היה פסק אלא לקט מחשבות.

המתמחה מטלפן לעורך דין השוכב על מזרן "הולנדיה". הוא חש כאילו המזרן מושך אותו מטה מטה, אל מקום שאין בו המתנה וציפייה ותקווה. "מדברים מלשכת השופט לכאורה. הוא מבקש חזרה את פסק הדין לכאורה, הוא לא היה גמור, הוא נמסר לכאורה בטעות, השופט לכאורה התבלבל".

עורך הדין מתהפך על צדו. "הולנדיה" מקבלת אותו כמו ספן שמצא את מקום מנוחתו בים, אבל הוא מספיק להגיד "מסרתי אותו לשליח, שיעביר אותו לאסיר הממתין במצודה בגלבוע. וביקשתי שיאמר לו אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה"¹.

***

זדורוב ממתין לפסק הדין. כמעט שנה בילה במצודת הגלבוע. כמעט שנה חלפה. הוא שוכב במיטתו על קפיצים וקש. הוא נזכר בכפר באוקראינה, בגעיית הפרות. עוד מעט יצטרך לקום לאסוף את הביצים בלול. מבעד לחלון התא הוא רואה את הר הגלבוע, מלחמה לא ברורה מתחוללת שם, אש וצללים מתרוצצים, האם ירדו אל הכלא לחלץ אותו, חרבות מתנופפות ומכות במגני ברזל, קול בכי וקינה עולים משם. לא למענו הם נלחמים.

נקישה נשמעת בדלת הברזל של התא. הוא ממהר לפתוח את הדלת. מנהל בית הסוהר, דמות אבהית, חביבה, לבושה גלימה ארגמנית, שנותרה בכלא מן העת שהיה בו אגף נידונים למוות. המנהל אימץ אותה לעצמו. הוא ישן על מזרן "עמינח" שעליו ישן עוד כנער, בדירת שני חדרים בבית שאן, מרחק עשרה קילומטרים מן הכלא.

"הגיע משהו בשבילך", "פסק דין?" שואל זדורוב, "נראה כך", אומר המנהל, "אבל אני לא בטוח". והוא מוסר לו את צרור הניירות שסרט הקטיפה שאחז בהם נשר והדפים התבלבלו שוב בינם לבין עצמם. אך באורח פלא, מה שהיה קודם צרור מבולבל וחסר משמעות נהפך למסה מדויקת מונעת על ידי היגיון ברזל שנבע ממוח שיש בו מרכז לדיבור, מרכז לכזב, מרכז לזיכרון, מרכז מיוחד לכאב, ואילו הלכאורה זחלו ממנו החוצה כמו טור נמלים, שנמלטו משריפה.

זדורוב קורא, הוא לא נזקק לשפה העברית כדי להבין את המסר העולה מפסק הדין, והוא מבין: קיים מרכז נעלם, שמרכזו בכל מקום והיקפו בשום מקום איננו, מרכז קרוב כל כך שלעולם לא יוכל לראות אותו. ומנוחה עמוקה יורדת על זדורוב והוא חוזר למיטת הקפיצים שלו והמנהל למיטת "עמינח" והשופט למיטת "אירופלוקס" ועורך הדין שוכב בקבר "הולנדיה", אין מקום אמיתי מזה בעולם.