הגיהנום הוא חדר טיפולים לבן, נקי, חורש רע

הגיהנום הפרטי שלי מצוי בין כתליה של קליניקה לבנה ומצוחצחת, שאת קירותיה מעטרים אריחים מבהיקים ושהרצפה בה כל כך נקייה שאפשר לאכול ממנה.

מדובר, לצערי, בחדר אמיתי. זו תמונה שראיתי פעם של קליניקה בגרמניה הנאצית. קליניקה שבה אחיות רחומות ורופאים בחלוקים צחורים הרדימו לנצח אנשים מפגרים, עיוורים, חרשים ושאר דפקטים גנטיים למען היגיינת הציבור ולטובתם האישית – כדי למנוע מהם חיי סבל מיותרים.

"טובת הילד", אמר השנה שופט בבית המשפט שלקח את ילדתה של אשה שילדה כשהיתה באשפוז פסיכיאטרי על אף שהתסקיר הראה שהיא אם ראויה ומתפקדת. "הילדה זקוקה להורים שיוכלו לעזור לה להתמודד עם המטען הגנטי המצער שהיא נושאת", הוא כתב.

"מישהו הרי צריך לקבל אחריות, בסופו של דבר", אמרו רופאים תעסוקתיים בשולחן עגול שהשתתפתי בו לגבי הוועדות הרפואיות המשפילות שעוברים אנשים עם מוגבלויות. הרופאים האלה הגנו על זכותם לבקש מאנשים עם מוגבלויות להוכיח שהם עובדים ראויים, כאילו הדרישה להיות חלק משוק העבודה היא איזו גחמה קפריזית. כאילו שיושב מולם פיראט עיוור שמתעקש להטיס מטוס או מנתחת לב פתוח גדועת ידיים ולא מיכל, הגננת של הבן שלי, שמסתייעת בקביים ושבסך הכל היתה צריכה עוד סייעת בגן.

"איך לא גילית שתמרה אוטיסטית בבדיקות בהריון?" שאלה אותי רותי שהיתה אתי בצופים בשיחת רחוב אקראית וענתה לעצמה "בעצם הרי אין בדיקות. הרי אם היו ברור שהיית עושה הפלה". והטרגדיה היא שאולי באמת הייתי עושה.

חדר הטיפולים הצחור וחורש הרע הוא הגיהנום בהתגלמותו. הוא עזב את גרמניה הנאצית ושט בחלל ובזמן, פוגש את בני מיני כשאנחנו פגיעים וזקוקים יותר מכל לתמיכה של הזולת. כל אדם יכול לבוא, טעון כוונות טובות, ולגרש אותי מהתור, לגעת בגוף שלי, לקחת לי את הילדים, את הפרנסה, את חופש הבחירה, את חופש הדיבור, את הבית שלי, את הרחם שלי.

כדי "לגלות אחריות". כי "יהיה לי יותר טוב עם אנשים כמוני". כדי "למנוע ממני חיי סבל".

לטובתי.