עובדים מן החוץ

דני גוטוויין

נולד, גדל וחי בחיפה. מלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. ממקימי תנועת יסו"ד, לוחם במדיניות ההפרטה, הוגה דעות מרכזי של השמאל החברתי והסוציאל דמוקרטיה הישראלית. מתחיל לחבר את הנקודות כדי לפענח מהי התכנית הכלכלית האמיתית של ממשלת נתניהו – לפיד.

עובדים מן החוץ

דני גוטוויין
דו"ח לנדס הוא רק הקדימון למה שיתחולל פה: ליבוי העוינות לרשות השידור והצידוק "החברתי" של פיטורי עובדיה אמורים להכשיר את הדרך להחלת עקרונות לנדס גם על שאר עובדי המגזר הציבורי ולחסל גם את שאריות הביטחון התעסוקתי שלהם. ואכן, בסמוך לפרסום דו"ח לנדס נמסר כי רשות החברות מתכננת הפרטה חלקית של 19 חברות ממשלתיות

דו"ח לנדס לארגון מחדש של השידור הציבורי הוא מפירות הבאושים של התעמולה המתנהלת בשנים האחרונות נגד עובדי המגזר הציבורי, שמותגו  בידי גיא רולניק כ"מחוברים". "המחוברים" אינו אלא גרסה מתוחכמת יותר של דימוי "האיש השמן" מבית היוצר של בנימין נתניהו, שהסית באמצעותו נגד מדינת הרווחה וקידם את הפרטתה בעת שכיהן כשר אוצר.

בעבר כבר הצבענו כאן על התעתוע העומד ביסוד "אגדת המחוברים", שהמסווה "החברתי" שלה (שבמרכזו ההתרפקות הכוזבת על גרסה מעוקרת פוליטית של "המודל השבדי") משמש להכפפת החברה הישראלית לסוג חדש של שלטון הון – ריכוזי פחות ומופרט יותר – שמקדם נתניהו בתמיכתו הנלהבת של רולניק.

כצפוי, מיהר רולניק להעניק תמיכה נלהבת להמלצות ועדת לנדס. בלהט משיחי כמעט הוא התפעם מן "החיבוק הנדיר והאמיץ שהעניקו קהילת היוצרים והעיתונאים ומאות אלפי ישראלים, אולי יותר, לדו"ח ועדה שקורא לסגור יחידה ציבורית ממשלתית, לפטר את כל עובדיה ולפתוח אותה מחדש". "חיבוק נדיר" זה, קובע רולניק, אינו "פרץ של רשעות ניאו-ליברלית", אלא "רגע נדיר ומעניין בשיח הפוליטי והכלכלי", היינו מעין רגע של התגלות שבו "מאות אלפי ישראלים" מקבלים את בשורתו.

ואכן, דו"ח לנדס אינו "פרץ של רשעות ניאו-ליברלית", אלא מיצוי מזוקק שלה, המשך שיטתי של ההיגיון הניאו-ליברלי שמקדם רולניק באמצעות תעמולת "המחוברים".

*

המלצותיו העיקריות של דו"ח לנדס הן סגירת רשות השידור, פיטורי כל עובדיה, ופתיחתה כגוף חדש שמרבית הפקותיו יוצאו למיקור-חוץ, ושאר פעולותיו, ובעיקר חטיבת החדשות, יופעלו על ידי עובדים שיועסקו בחוזים אישיים. למעשה, מסביר רולניק, דו"ח לנדס מציע "הפרטה של חלק גדול מן הפעילות: רוב ההפקות יוצאו החוצה וחטיבת החדשות... תעבור להעסיק עובדים בחוזים אישיים על פי ביצועים". פיטורים הם אפוא האמצעי הניהולי המרכזי שעליו ממליץ דו"ח לנדס: סגירת הרשות הקיימת תאפשר לאייד את עובדיה, וחרב הפיטורים שתאיים תדיר על עובדי הרשות החדשה, תשמש כשוט למישטורם.

האיום המתמיד על הפרנסה – הדלה לרוב – של העיתונאים הוא אמצעי מוכר שבו נוקט שלטון ההון הישראלי כדי לסרס את תפקודה של התקשורת כ"רשות הרביעית" וכ"כלב השמירה של הדמוקרטיה". השידור הציבורי אמור היה להוות תשובה חלקית למצב זה: גוף עיתונאי שביטחונו התעסוקתי הוא ערובה לחופש המקצועי שלו.

לכן, לאורך השנים היה חופש זה לצנינים בעיני גורמי שלטון שונים, שבאין יכולת לפטר את עיתונאי רשות השידור ניסו לשלוט בהם באמצעות הטרדות מינהליות, שרק חזרו והוכיחו את זיקת הגומלין בין העצמאות המערכתית של העיתונות לביטחון התעסוקתי של העיתונאים. הסיכול הממוקד שעושה דו"ח לנדס לביטחון התעסוקתי של עובדי רשות השידור הוא אפוא חוליה נוספת בריסוק חופש העיתונות בישראל.

אמת, קשה להגזים בחומרת מצבה של רשות השידור. ואולם, הידרדרותה היתה פרי של מהלך משותף של מי שחתרו לשלוט בה מכאן ומי שזממו להפריטה מכאן, ולכן מנעו לאורך שנים את שיקומה. עדות לכך עשוי לשמש החיפזון שבו ביטל שר התקשורת, גלעד ארדן, את הרפורמה שנועדה לשקם את הרשות, והקים במקומה את ועדת לנדס, שהרכבה בישר מראש על המלצותיה.

*

דו"ח לנדס כופה על "רשות השידור החדשה" את המבנה של הערוצים המסחריים וכמותם היא אמורה לשלב בין חברת חדשות לבין רכישת תוכניות ממפיקים חיצוניים. הדמיון לערוצים המסחריים אינו מבשר טובות: היגיון הרייטינג ידחוף את ההפקות החיצוניות מן התיעוד אל הבידור (ע"ע, "סוגה עילית"). הדו"ח גם אינו יוצר הפרדה בין הרשות לשלטון, הפרדה שהעדרה היה מן הטיעונים העיקריים נגד הרשות. כך, לצד ביטול האגרה, הדו"ח אינו מציע מנגנון למימון תקציבה של הרשות בכלל ושל חברת החדשות בפרט, דבר שיגרום להמשך קירטוען ולהגדלת תלותן בשלטון. הדמיון לשידור המסחרי מכאן והגדלת התלות בשלטון מכאן יביאו לאובדן ייחודו של השידור הציבורי, שיעצים את הקריאות להפרטתו.

כדי להכשיר את הפגיעה בשידור הציבורי חוזר רולניק ומצטט "במאים, צלמים, עורכים, מפיקים ועיתונאים" מבין מכריו, כאלו שרואים את עצמם כ"חברתיים" ואף כ"סוציאליסטים" והופך אותם לעדים מומחים באשר לנחיצותו ותועלתו של דו"ח לנדס.

למרות שרשות השידור היא "גוף ציבורי חשוב, המפרנס כמעט 2,000 עובדים, רובם ממעמד הביניים ומטה", מדווח רולניק, כאשר עולה לדיון מצבה של רשות השידור, מאמצים אנשי תקשורת אלו "שפה ניהולית" שמתחילה ב"בטלנים" ו"מושחתים" ממשיכה ב"נפוטיזם" ו"פוליטרוקים" ודרך "קשרים" ו"מחוברים"' מגיעה לשיא בדרישה "לפטר" ו"לייעל".

אלא שמכריו "החברתיים" של רולניק לוקים באותו קוצר ראות שהפך בשנות ה-90 את מעמד הביניים הישראלי לתומך נלהב בהפרטה, רק כדי לגלות כשני עשורים מאוחר יותר שהוא נהפך לקורבנה (ע"ע, מחאת האוהלים). לא רק שדו"ח לנדס לא ישקם את השידור הציבורי אלא שהוא יאיץ את הפרטתו, בעוד הפגיעה בתנאי העסקתם של עובדי רשות השידור תחולל גל הדף שיגרום להרעת תנאי ההעסקה בכל תעשיית התקשורת.

*

הפיכת עובדי הרשות החדשה לארעיים נצחיים והחלת כללי השוק והתחרות על פעולתה ישכפלו את המנגנונים שהביאו לדרדור מצב העיתונות: רק מיעוט של מפיקים ו"טאלנטים" ירוויחו מכך ואילו מצבם של רוב האחרים יורע. דוגמה לפעולתו של מנגנון הרס זה ניתן למצוא בגורלן העגום של החדשות המקומיות, שהפרטתן לידי חברת "קודה תקשורת" –  שבעליה הוא לא אחר מאשר רם לנדס מחבר הדו"ח  – האיצה את גסיסתן, מהלך שאת מחירו שילמו בעיקר עובדיהן. מושג על הצפוי לשידור הציבורי בעקבות דו"ח לנדס ניתן לקבל מן הקריאה בפרוטוקולים של דיוני ועדת הכלכלה של הכנסת על מצב החדשות המקומיות, ששימשו בסיס לכתבתה של עינת פישביין "וזהו סוף החדשות".

 נראה אפוא כי טוב יעשו "הבמאים, הצלמים, העורכים, המפיקים והעיתונאים", שמתוך ביקורת על מצבה הנוכחי של רשות השידור תומכים בדו"ח לנדס, אם יבחנו את עמדתם, ויצטרפו למתנגדים לדו"ח בדרישה לרפורמה אמיתית של השידור הציבורי, כזו שמטרתה היא שיקומו ופיתוחו ולא ניוונו והפרטתו.

תמיכת "החברתיים" בדו"ח לנדס משמשת את רולניק לקידום "המהלך הגדול" שלו. מדוע, הוא שואל, נעלמת "הגישה החברתית"' של מרבית העיתונאים, הבמאים והיוצרים רק כאשר מדובר ברשות השידור, בעוד הם מגוננים על "עשרות ומאות יחידות אחרות במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי בישראל", שאינן נבדלות ממנה וסובלות מאותם קשיים? ומסקנתו ברורה: יש להחיל את עקרונות דו"ח לנדס גם עליהם.

כאן יוצא המרצע מן השק ונחשף הגיון העומק של תעמולת "המחוברים". דו"ח לנדס הוא רק הקדימון: ליבוי העוינות לרשות השידור והצידוק "החברתי" של פיטורי עובדיה אמורים להכשיר את הדרך להחלת עקרונות לנדס גם על שאר עובדי המגזר הציבורי ולחסל גם את שאריות הביטחון התעסוקתי שלהם. ואכן, בסמוך לפרסום דו"ח לנדס נמסר כי רשות החברות מתכננת הפרטה חלקית של 19 חברות ממשלתיות וביניהן, חברת החשמל, מקורות, רכבת ישראל, מע"צ דואר ישראל, רפאל ועמידר, חברות שעובדיהן הם ליבת "המחוברים" לשיטתו של רולניק. דו"ח לנדס מבשר את הצפוי גם לעובדי חברות אלו, ואחריהם גם לשאר עובדי השירות הציבורי, כפי שסבור רולניק שראוי שיקרה גם לעובדי מערכת הביטחון, החינוך, הבריאות והעיריות.

דו"ח לנדס, מסביר רולניק, יאפשרו לרשות השידור למלא את יעודה ו"לספק שידור ציבורי באופן מקצועי ועצמאי". אלא ששלושה עשורים של הפרטה של השירותים החברתיים וריסוק זכויות העובדים חושפים את ההבטחות הללו – שרולניק הִרבה ומרבה להפריח – ככוזבות מתמיד. במובנים רבים דו"ח לנדס הוא שידור חוזר של סיפור תאגידי המים: במקום לשפר את ניהול אספקת המים בידי העיריות, ניוון אותו האוצר, וכפתרון לבעיה שהוא עצמו יצר הקים את תאגידי המים במבנה שאמור לאפשר את הפרטתם בעתיד. בינתיים גילה האוצר שריבוי התאגידים הוא בזבזני וחותר לצמצם את מספרם ב-75%, מ-55 ל-13. תהליך דומה של ריכוזיות, כך אפשר לשער, עתיד לעבור גם על מיקור החוץ של הפקותיה של רשות השידור החדשה, תהליך שיגדיל את הפיקוח של השוק על היצירה.

*

כמוסה מן העתיד הצפוי לחברה הישראלית לאחר שתעמולת "המחוברים" תחסל את שיירי הביטחון התעסוקתי במגזר הציבורי אפר למצוא בתנאי ההעסקה של המורים מן החוץ במכללות הציבוריות. בימים אלו פתחו המורים מן החוץ ב"אקדמיית תל אביב-יפו" וב"שנקר", המאוגדים במסגרת "כוח לעובדים" במאבק לשיפור תנאי העסקתם. ובניגוד להגיון "המחוברים" הם תובעים דווקא לשפר את בטחונם התעסוקתי. בהודעה שפרסמו הם מתארים את תנאי העסקתם שחושפת את תמונת העתיד "הלא מחובר" הצפויה לעובדי המגזר הציבורי בישראל:

"דפוס ההעסקה הנוכחי של מורים מן החוץ הוא דפוס העסקה פוגעני, נצלני, המבוסס על תפיסת המרצים כעובדים עונתיים המותרים לפגיעה שיטתית, פיטורים מדי סמסטר, העדר רצף תעסוקתי, העדר התייחסות לוותק כחלק מהשכר, ארעיות העסקה, אי תשלום בגין מטלות חריגות נוספות וכדומה".

משטר העסקה זה הוא כבר כיום נחלתו של חלק גדול מן העובדים בישראל, ובעוד המורים מן החוץ במכללות מנסים להיחלץ ממנו, חותר דו"ח לנדס לכפות אותו גם על עובדי רשות השידור. אם ללמוד מנסיונם של המורים מן החוץ - שיטה זו היא לא רק פוגענית, אלא גם  בלתי יעילה בעליל: העדר הביטחון התעסוקתי מאלץ את המורים לרדוף אחרי בדלי משרה במכללות שונות על חשבון זמן המחקר והעידכון המקצועי; הם חשופים לשרירותם של מעסיקיהם, ולא פחות מכך לזו של "המשובים" – הרייטינג האקדמי – שממלאים תלמידיהם, החורצים כך לא פעם את גורל המשך העסקתם של מוריהם. כל אלו מעקרים את אפשרותם של המורים מן החוץ לתת ביטוי לכשרונם וליכולתיהם, קורעים את המסווה מעל הבטחה לשירות "מקצועי ועצמאי" שבשמה מתנהלת מתקפת "המחוברים" על עובדי  המגזר הציבורי ומציגים אותה כתעמולה ריקה.

בתביעתם לשיפור תנאי העסקתם מגלים אפוא המורים מן החוץ אחריות רבה יותר לרמה האקדמית ולאיכות ההוראה במוסדותיהם מזו שמגלה המועצה להשכלה גבוהה, שבמענה לדרישותיהם הציעה להם את "מתווה טרכטנברג" המשמר את פוגענותו של משטר ההעסקה שבו הם נתונים.

המכנה המשותף בין דו"ח לנדס לבין מתווה טרכטנברג מלמד על סדר היום שמקדמת תעמולת "המחוברים" – להשלים את הפיכתם של עובדי השירות הציבורי ל'עובדים מן החוץ'. "עובדים מן החוץ" הוא דפוס העסקה המשלב בין פרילנסרים, עובדים בחוזה אישי, עובדי חברות כוח-אדם ועובדי קבלן. והפיכת העובדים מ"מחוברים" ל"עובדים מן החוץ" אמורה לשחוק את כוחם ולהבטיח את התנאים הפוליטיים לכינון המודל "הרך" של שלטון ההון שמקדמים נתניהו ורולניק. כך חושף דו"ח לנדס את הפגיעה בביטחון התעסוקתי כהיגיון הפוליטי של תעמולת "המחוברים".

ואולם, גם רולניק מכיר במגבלות כוחה של תעמולת 'המחוברים' לשכנע את הישראלים להפוך לאומה של 'עובדים מן החוץ', וגם הוא יודע שכמו  המורים מן החוץ במכללות רבים מהם ימרדו ב'דפוס העסקה פוגעני ונצלני' זה. לפיכך כדי לרבע את המעגל הוא מציע שלצד נישול העובדים תאמץ ישראל את 'המודל השבדי' האמור להבטיח את זכויותיהם החברתיות  ובטחונם התעסוקתי. אלא שהצעה זו היא אוקסימורון היוצר מראית-עין מטעה, שחוסר ההיתכנות הפוליטית שלו מלמד על מגמותיו.

מבחינה מעשית, בעוד שמשטר ההפרטה הישראלי מאמץ בחום את תעמולת 'המחוברים' של רולניק, הרי שמהותו הניאו-ליברלית עומדת כנגד יסודותיה הסוציאל-דמוקרטיים של 'המודל השבדי'. ולכן, בעוד שהממשלה מגוייסת לרעיון הפיכת המגזר הציבורי ל'עובדים מן החוץ', לא נראה כל כוח פוליטי משמעותי העשוי לקדם את 'המודל השבדי'; וכך, כאשר תעמולת 'המחוברים' מסייעת בפועל לחיסול הביטחון התעסוקתי בישראל, נותר 'המודל השבדי' רק כפיתיון שמציע רולניק לישראלים כדי לעודד אותם לקחת חלק בנישולם-לדעת.

לכן, למרות תעמולת "המחוברים" -  מי שמעוניין להבטיח לעובדים בישראל ביטחון תעסוקתי כחלק ממדינת רווחה רחבה  – זוהי משמעותו של "המודל השבדי' –  צריך להתנגד לדו"ח לנדס ולמתווה טרכטנברג ולתמוך במאבקיהם של עובדי רשות השידור והמורים מן החוץ במכללות: אלו גילויים של מאבק אחד המכוון נגד הפיכת הישראלים ל"עובדים מן החוץ".

תגובות לעובדים מן החוץ

תגובות לעובדים מן החוץ

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x