הדיון ברפורמה ברשות השידור צריך להתחיל מתוך השאלה האם בכלל נדרש שידור ציבורי בישראל? על השאלה הזאת, כמדומני, התשובה ברורה: הערוצים המסחריים הישראלים אינם מהווים גורם המחזק ומשמר את התרבות הישראלית. לפעמים, במסגרת חובותיהם לזיכיונם, הם מפיקים ומשדרים סדרות סוגה עילית מדהימות וחשובות, אך מטענן התורשתי של הזכייניות המסחריות הוא ברור: בידור להמונים. בהנחה כי שימור התרבות והיצירה המקומית נדרש גם במדיה המשודרת, רשות שידור לאומית היא בעלת תפקיד ציבורי חשוב.
כל 14 הוועדות שדנו ברפורמות ברשות השידור בשני העשורים האחרונים, וכל דוחות מבקר המדינה שהוקדשו להתנהלות הבעייתית של הרשות, נערכו מתוך הכרה בחשיבות השידור הציבורי, אך גם מתוך הבנה כי רשות השידור במתכונתה הנוכחית אינה משיגה את מטרותיה הציבוריות. ההשקעה הכספית שלה ביצירה טלוויוזיונית מקומית היא נמוכה יחסית, התוכן שרשות השידור עצמה מייצרת אינו מצליח לבלוט, והרייטינג של הרשות הוא זניח. בזירה שבה תוכניות הריאליטי כמו "האח הגדול" ו"מאסטר שף" שולטות בשיח, רשות השידור מעולם לא הצליחה לשמש אלטרנטיבה אמיתית ולעורר שיח ציבורי סביב התכנים שלה.
אך הדיון המרכזי על רשות השידור אינו מתקיים סביב התוצרים העלובים שלה. לאף אחד לא היה ממש איכפת אם רוממה היתה ממשיכה לשדר את מה שהיא משדרת, אילו הדבר הזה לא היה עולה לאזרחי המדינה מאות מיליוני שקלים בשנה. הכוח על פי חוק שקיבלה רשות השידור, הוא בעוכריה: היכולת שלה להיכנס ישירות לכיסם של אזרחי המדינה ולגבות מהם בצורה אגרסיבית את אגרת השידורים, השניאה את הרשות על מרבית הצופים. הפער שבין המחיר והתמורה לא מאפשר הבלגה, ולפיכך עורר את המחאה נגד הרשות והרצון הציבורי העז להיפטר מעונשה.
לא היה צורך בוועדת לנדס כדי לחשוף את ההתנהלות המסואבת של עובדי רשות השידור. בעודם שולטים במסך, הם יצרו מאזן אימה מול מקבלי ההחלטות. אף פוליטיקאי לא הסכים להתייצב לצד פקידיו ולהוביל רפורמה שתעצור את השתלטות העובדים. מנגד, העובדים הרגישו כל כך בטוחים במעמדם כך שהפסיקו להתבייש בטכניקות מעקף מנגנוני השכר בשירות הציבורי. מבחינתם, רישום שעות נוספות פיקטיביות או איסור על עובדים לאמץ טכנולוגיות חדשות, היא הנורמה לגיטימית. במשך שנים, הצליחו העובדים לנגוס בנתח הולך וגדל מעוגת ההכנסות של הרשות, ופגעו בכספים שהושקעו ביצירה טלוויזיונית מקומית. במקום להפיק תוכניות ולקיים את שוק היצירה הישראלי, חלק גדול מהכסף נשאר ברשות כדי לקיים את חוסר היעילות שלה.
אך האבטלה הסמויה והשכר הגבוה של עובדי הרשות, שאינו קשור לערך שהרשות מייצרת לצופיה, הם רק חלק מהעיוותים הקשים המאפיינים גוף זה. רשות השידור, ובעיקר ערוץ 1, סובלים מפוליטיזציה פנימית וחיצונית משתקת. תשעה ועדים שונים הפועלים ברשות מושכים כל אחד לכיוונו. מלחמות פנימיות בין קבוצות של עובדים על שליטה, הן עניין שבשגרה. קידום מקורבים ודחיקה של מתנגדים פנים-ארגוניים, הם פרקטיקות מקובלות במיקרוקוסמוס הייחודי שנוצר שם. על זה יש להוסיף את ההתערבות הבוטה של פוליטיקאים בהתנהלות השוטפת. הנהלת הרשות מעולם היתה מזוהה עם הפוליטיקאי שמינה אותה. השפעה של פוליטיקאים על התכנים, גם היא עניין של שגרה ברשות השידור.
כך נוצר בחסות הפוליטיקאים גוף הפועל במימון ציבורי אך האינטרס הציבורי בו הוא משני בלבד. המטרות האישיות של עובדיו, והמטרות הפוליטיות של אלו שמינו את מנהליו – קודמות. התרבות הארגונית של רשות השידור, אינה מעודדת יצירה של ערך עבור הציבור, נהפוך הוא, היא מעודדת ניצול כוח וכסף ציבורי למען חיזוק הפטרונים הפוליטיים המתחלפים, והעשרת קבוצה מצומצמת של עובדים המנצלים את הסכמי העבודה של סקטור הממשלתי.
השאלה עתה היא כיצד ניתן לשנות מצב זה ולהחזיר לרשות את תפקידיה הציבוריים? עד ועדת לנדס, המליצו 13 ועדות שונות על רפורמות ברשות, אך אף אחד מהן לא הצליחה לעצור את ההידרדרות הערכית שהתרחשה בגוף ממשלתי זה. החוק שאיפשר לרשות להמשיך ולגבות אגרה ישירות מהציבור; הכוח של ארגוני העובדים; וההנהלות הפוליטיות שלה הצליחו לטרפד כל רפורמה שעלתה לדיון. הפוליטיקאים, שחלקם אף נהנים מהמצב הקיים, העדיפו להניח לרשות להידרדר מאשר להסתכן בניסיון לשנות את המצב. פעם אחר פעם הוכח כי השילוב בין תרבות ארגונית מעוותת ופוליטיקאים תועלתניים, מגן על הרשות מכל רפורמה.
המלצות ועדת לנדס מנסות לטפל בשני הכוחות שמונעים את השינוי הנדרש. הוועדה ממליצה לסגור את הרשות ולבנות גוף ציבורי חדש שמעוצב ומוכוון כדי לייצר טלוויזיה איכותית יותר שתוכל להתחרות על תשומת לבם של כל אלו שמבחינתם הערוצים המסחריים הם ברירת מחדל. כל עובדי הרשות יפוטרו, הארגון כולו ייסגר וחלק מעובדיו יגויס על ידי הגוף החדש שיוקם. עובדי הרשות יהיו זכאים לתנאי פרישה משופרים, כך שעלות סגירת הרשות צפויה לעמוד על כ-1.2 מיליארד שקל שימומנו ממכירת הנדל"ן של הרשות. כמו כן יבוטל מנגנון גביית האגרה ויוחלף בדרכי מימון אחרות.
אמנם קול ישראל הצליח טוב בהרבה לשמור על רלוונטיות בהשוואה לערוץ 1, אך מי שרוצה לבנות היום גוף תקשורת בר קיימא חייב לבטל את ההפרדות הישנות ולשלב בין סוגים שונים של מדיה. רשות השידור החדשה תכלול את כל שמונת ערוצי הרדיו הקיימים של קול ישראל, את ערוץ 1, ערוץ לילדים שיתבסס על תוכני החינוכית וערוץ בערבית (33). תוקם מערכת חדשות אחת שתשלב בין טלוויזיה, רדיו ואינטרנט. הרשות תפיק בעצמה רק שידורי אקטואליה וספורט, ותחויב להשקיע בין 75-70 אחוזים מתקציבה השנתי בהפקה ורכישה של תוכן. כ-200 עד 250 מיליון שקל בשנה, תזרים הרשות החדשה ליוצרים ישראלים לעומת 75 מיליון שקל שהזרימה הרשות הנוכחית ב-2013.
המרכיב המשלים הוא ניתוק של הפוליטיקאים מהרשות החדשה. לנדס מציע מנגנון מינויים שמצמצם מאוד את סמכויותיו של השר הממונה. הוא מפרט כיצד יפעל מנגנון זה כאשר חלק ניכר מסמכויות מינוי הבכירים יועברו לשופט בדימוס. ברור כי שום תהליך אינו חסין לגמרי בפני מעורבות פוליטית, אך אין מה לעשות – בסוף כל שרשרת מינויים בגוף ממשלתי תמיד יעמוד שר. תקציבה של הרשות יתחלק בין אגרת הרדיו, והכנסות מחסויות, כאשר המדינה תתחייב לתקצב את הרשות באמצעות מנגנון קבוע הנמצא מחוץ לידי הפוליטיקאים. אם שני מנגנונים אלו יצלחו את הליך החקיקה, תקבל הרשות החדשה עצמאות רבה יותר מזו שקיימת כיום ברשות הנוכחית.
לרפורמה שהציע רם לנדס מתנגדים רבים, אך הסביבה הציבורית מעולם לא היתה פורייה כל כך לשינוי אמיתי ברשות השידור. 20 שנה לאחר שעלה לאוויר ערוץ 2, הרשות לא הצליחה להתמודד עם השינויים, וכילתה עצמה מבפנים. בתום תהליך זה, רבים בציבור רואים ברשות מערכת גבייה אגרסיבית, ולא יותר. אווירה זו מחזקת את הפוליטיקאים שרוצים שינוי, אך כמובן יכולה לשמש בידם גם כלי משחית שישמר את שליטתם בטלוויזיה הציבורית עוד עשורים רבים. תהליך החקיקה הצפוי אינו מבטיח כי נקבל רשות עצמאית. ייתכן כי חלקים מהרפורמה שהציע לנדס ישמטו בדרך ובסופו של דבר יגיע לעולם חוק מרוכך יותר המשמר לפחות חלק מתחלואי הרשות הנוכחית. עם זאת, מדובר בסיכון שכדאי לקחת. לא כי הפוליטיקאים לא יכולים לעשות נזק, אלא כי שום דבר לא יכול להרע עוד יותר את מצבו של השידור הציבורי.
אמיר טייג הוא עורך מדור הייטק, תקשורת ומדיה של עיתון "דה מארקר"