בערב שלאחר זכייתה של נוף עתמאנה איסמעיל בתוכנית "מאסטר שף" פורסמה כתבה בערוץ 10 המסכמת את ארועי ערב הגמר. במשך שלוש וחצי דקותיה נאמר בקריינות פעמיים כי נוף היא "ערבייה משכילה". זו אולי אמירה שנובעת מחוסר מודעות אך בוודאי אינה מקרית. היא מעלה על פני השטח את אותו הסבר סמוי שתפקידו להרגיע ולרכך את המענה לשאלה איך לעזאזל קרה (שוב) שאזרחית בת המגזר הערבי זכתה במקום הראשון? מה גם שמדובר בתואר שבתוכנית כל כך מקפידים בניסוחו – "המאסטר שף של ישראל" – כלומר, של המדינה. ציון העובדה שנוף משכילה שוב ושוב בא לומר לנו שכל זה קרה בזכות היותה של נוף ערבייה "אחרת" – מתורבתת, רחוקה מהפרימיטיביות המיוחסת לערבים שנאחזים רק במסורת וכזו שאין סיכוי שתדבר אתנו על קיפוח כלשהו.
הזכייה של נוף הגיעה אחרי שרוז פוסטאנס, מהגרת עבודה מהפיליפינים זכתה ב"אקס פקטור" ולאחר שלינה מח'ול, ערביה אף היא, גרפה את המקום הראשון ב"דה ווייס". לפני ששלוש הנשים הללו כבשו את המסך היו גם אלו שסימנו את העתיד לבוא כמו סלמה פיומי שהגיעה בעונה הקודמת לגמר של מאסטר שף או פותנה ג'אבר שהעפילה למקום הרביעי ב"האח הגדול".
התגובות בתקשורת ובציבור לעובדה שערבייה קטפה את המקום הראשון אופיינו, כצפוי, בקללות ובדברי משטמה או בביטויים נרגשים וקריאות התפעמות. תגובות מהסוג הזה היו שכיחות מאוד ובמקומות השונים שבהם סוקר הארוע הרבו לכתוב ולהשמיע תגובות בטון רווי נחת, שביטא באופן מרומז או שקוף גילויי שמחה על קיומו של שוויון בחברה הישראלית ועל היותינו חברה נאורה. סוף סוף, אפשר היה לדמיין את שביעות הרצון בקולם של הדוברים, הדברים מתחילים לזוז כאן. כן, כולם שווים בעינינו, או בקיצור: איש כבר לא יוכל לטעון על חוסר שוויון, אפליה וקיפוח כשבעמוד הראשון מתנוסס צילום מנצנץ של בת המגזר כשהיא עטופה בקונפטי.
באופן פרדוקסלי הזכיות של נוף, רוז, לינה והאחרים מתרחשות דווקא בעת הזו. נראה שאפשר כבר לטעון שהנוסחה היא שככל שביטויי השנאה הולכים וגוברים ומצבם של האזרחים הערבים בישראל הולך ומידרדר (רק לאחרונה אושר החוק מבית היוצר של ח"כ יריב לוין המבדיל בין אזרחים נוצרים למוסלמים), ככל שמהגרי העבודה זוכים ליחס גזעני ומתלהם, כך המתמודדים בתוכניות הטלוויזיה הולכים ומטפסים מעלה בסולם הריאליטי וכובשים עוד גמר ועוד גמר.
הדרך שבה נהפכו תוכניות הריאלטי לממרק המצפון הלאומי הלכה והתקצרה. הרי איך אפשר לטעון שאנחנו גזענים כשכבר יש לנו מלכת יופי ערבייה? זו גם הסיבה שמעונה לעונה הדרמטיות שמלווה בבחירה של זוכה שאינו ישראלי מן המניין המקובל, הולכת ומתעצמת. ככל הנראה נדרשת העלאת ווליום רגשית ליצירת קתרזיס מושלם. הכל כדי שנחוש טובים יותר, רגישים יותר, אנושיים יותר.
אבל אנחנו הרי לא נסתפק בטיהור רגשות האשם שלנו באמצעות פרס הולם אלא נבקש מיד משהו בתמורה. משמעותה של הזכייה עבור המתחרים צריכה לכלול גם קבלה והתכה של הישראליות לתוכם. כלומר נוודא שאכן מעתה הם חלק מהחברה, שווים בין שווים, אבל בזכות. בזכות היותם ישראלים "אמיתיים", "משלנו" .
תוכניות ריאליטי, הן כידוע מלכתחילה מוגדרות כמרבץ מהונדס של מתמודדים העונים לסטריאוטיפים שונים; המזרחי, הלסבית, האשכנזייה הצפונית והדתי, כולן מכונות רייטינג משובחות, רק מחכים לערבי. אלא שכמעט תמיד מי שתגיע זו ערבייה. ולא בכדי.
העובדה שלתוכניות ריאליטי ממעטים ללהק גברים ערבים מדגישה את הרצון להימנע מלהראות ערבים לא נחמדים. הסיכוי לחיכוך עם אשה הוא או נמוך יותר, או במקרה של מישהי עם "פה" – מתעכל יותר בקלות. רוב המלוהקות תהיינה או עדינות למראה כמו סלמה פיומי ממאסטר שף, או מודרניות כמו פותנה או דוברות אנגלית כמו רנין בולוס, שהפקת האח הגדול הקפידה לצייר אותה כ"נסיכה ערבייה קוסמופוליטית" (בדומה לאפיון האצילי של מסרט האתיופית מ"מאסטר שף") . כמעט אצל כל המשתתפים הערבים בריאליטי לא יהיו סממנים מובהקים של ערביוּת, העברית שלהם תהיה מושלמת ואף יותר מזה. מרביתם גם יהיו נוצרים ולא מוסלמים, מכיוון שהם נתפשים בציבור הישראלי כפחות מאיימים. גם שמות המשתתפים לעתים קרובות לא יהיו שמות ערביים מובהקים כי הרי יותר קל לנו עם שם כמו נוף מאשר עם שם כמו אחמד.
בתמונת המציאות הזאת שמגישים לנו בתוכניות "המציאות" אין סיכוי שנפגוש בדואית מכפר לא מוכר שחיה כשבפתח ביתה זורם ביוב, ולא נזכה לפגוש ערבייה מרקע כלכלי קשה אלא רק נשים משכילות, אמידות ובעלות קודי התנהגות מערביים. מהן אין סיכוי שנשמע על קיפוח, הזנחה ואפליה, שלא לדבר חס וחלילה על הזדהות עם הפלסטינים שמעבר לקו, והס מלהזכיר כיבוש. כך יוצרים באמצעות משתתפי הריאליטי מצג בדוי של נורמליות.
תחת אותו מצג התקיים באחת העונות של "כוכב נולד" ארוע בלתי נשכח שבו המשתתפת מרים טוקאן, גם היא ערבייה, שרה את "הכניסיני תחת כנפך". הבחירה המודעת של ההפקה להוביל אותה לביצוע שיר של ביאליק, משורר בעל צביון לאומי מובהק, הזמין רגשות עזים וחיבוק קונצנזוסיאלי, אך בה בעת העלים את זהותה המקורית של הזמרת.
את ההתפעמות מאותו מצג בדוי של שוויון בתוכניות הריאליטי היטיב לתאר פיראס חורי שזכה בתוכנית הריאליטי הראשונה בארץ, "פרויקט"Y , שאמר שנים לאחר זכייתו לאילת רון מ"מאקו": "פעם חשבתי שגם אני שיניתי משהו בהשתתפות שלי, אבל היום אני מבין שזה לא עשה כלום. כשאני הייתי בריאליטי הייתי 'הישראלי הטוב' שלא חורג מהתבנית המקובעת של מה שהוא אמור להיות. לא הייתי באמת 'אחר', כי בכל המדיה הישראלית אין קבלה אמיתית של אנשים כמוני. אלה רק ניצנים של נאורות מזויפת".
אז עכשיו כשהוכחנו שאנחנו יכולים להכתיר ערבייה במקום הראשון, מותר לנו להגיד שאנחנו היינו אלה שעשו ה-כ-ל כדי שהמו"מ יצליח, לא? וגם – הבא בתור הוא אריתראי. סליחה, אריתראית.
