זהו. 11 דקות במהדורה המרכזית בחדשות, ובזה מסתיים האירוע הקשה עם הבדואים להיום. לא צריך לפרט יותר מדי, לא לראיין את קרובי המשפחות, או חלילה להעביר את הסבל הנורא שמבטאים היתומים בחורה וסביבתה.
כי בתכל'ס, הציבור הישראלי לא יכול ולא מסוגל להכיל יותר מדי זמן מסך של ערבים, ועוד ערבים מהנגב, אז למה לנסות לעורר בו רגשי אהדה וסימפטיה לסבל. אל תגזימו. הזדהות שכזו תאניש את הערבים ותמצב אותם מחדש במרחב הציבורי הישראלי כבני אדם, עם שמות, פנים, משפחות, רצונות ובעיקר מקום בעולם הזה. בואו נשאיר אותם פורעי חוק, פולשים לאדמות המדינה, פרימיטיבים במקרה הטוב ומסוכנים לציבור הישראלי במקרה הרע. שהישראלים יכאבו את כאבם ויעמדו לצדם בצערם? אל תגזימו.
לכן אני לא מתפלאת על התגובות המברכות והשמחות לאיד של הטוקבקיסטים למותן של שמונה הנשים. ההתמודדות עם היחס המתנשא והמאשים של רוב האוכלוסייה הישראלית, שאיננה יודעת או בוחרת להתעלם מהמורכבות שחיי הערבים בנגב מייצגים, הם חלק מחיי היומיום שלנו.
נעמה אבו שחטה
***
אי אפשר לנתק את האירוע הקשה והטרגי מההקשר הכולל של מה שמתרחש בנגב ובארץ מדי יום. פֲאטמה וְמאנוֳוָה אבו אל קיעאן ( فاطمه ومنوه ابوالقيعان), סמירה אל נבּארי (سميره النباري), כפאיה אבו שקרה אל סאייֵד (كفايه ابوشقره السيد), נוּרה אלאטרש (نوره الاطرش), וזאנָה אבו טראש (زانه ابوطراش), נָעֱמַה אבו שְחָטָה (نعمه ابو شحيطه) וכפאיה אל עסיבּי (كفايه العصيبي) שנהרגו בתאונה הן חלק מחברה מוזנחת שחיה בשולי השוליים, לא שומעים את קולן ולא מעוניינים לדעת דבר על מצבן. אין זו יד הגורל שנהרגו דווקא כשנסעו בכביש המוות.
הטרקטור שהרג אותן הוא חלק ממכונה אנושית ומדינית מכוונת ומשומנת שנועדה להרוס את צלם האנוש של ערביי הנגב. כלי הרכב החל את דרכו באותו בוקר, כמו בכל בוקר בנגב, בעקירת יבולים בשדותיהם של ערביי הנגב החיים בכפרים הבלתי מוכרים. תושבי הכפרים האלה חיים יותר משישה עשורים ללא מים וחשמל בפחונים וסובלים מהרס בתיהם ומריסוס יבוליהם. קשה שלא לראות קשר סמלי בין מדיניות התכנון הישראלית המתנגדת לקיומם של הערבים במקום ובין התאונה שקטעה את חייהן של שמונה נשים.
המשאית שעליה הובל הטרקטור היתה מלווה ביחידת יואב המשטרתית שהוקמה כדי לטפל באותם "בדואים פורעי החוק". כן, זוהי אותה יחידת יואב שאחראית לאירועי המוות ברהט לפני שבועיים. אז התפרצו אנשיה לבית העלמין במהלכה של הלווייתו של תושב רהט שנורה על ידי המשטרה בדם קר. אנשי היחידה כיתרו את האבלים, ירו עליהם גז מדמיע וגרמו להרג אדם נוסף, מדום לב כמובן. כל האירועים הם מבטאים את שלל פרקטיקות הנישול המתרחשות מדי יום ביומו בנגב, אם דרך השיח ואם במעשים. מטרתם להדיר את התושבים מהמקום ובעיקר להדירם משייכותם וזיקתם לאדמה. ואחרי שמזמן גזלו את אנושיותם של התושבים, אין פלא שמדי פעם כמה מהם גם נהרגים.
פאטמה אבו אלקיעאן
***
חשוב לראות בבירור את הקונטקסט שבו התרחשה התאונה הקשה, ובו פועלים מרכיבים גאוגרפיים, חברתיים ואתניים. נשים ערביות בדואיות נהרגו בכביש פריפריאלי מוזנח מפגיעתו של טרקטור ששימש לעקירת יבולים ביישובים הלא מוכרים בנגב ושהיה מלווה ביחידת משטרה מיוחדת לטיפול בבדואים. ולמען הסר ספק, הליווי המשטרתי לא נועד לשמור על הנוסעים בכבישים הרעועים אלא לאפשר את הרס היבולים ביישובים הערבים הבדואים בנגב, בדיוק כמו שמלווים את הרס בתיהם.
להרוגות בתאונה יש שם, פנים, חיים שלמים, ילדים, ומשפחות שנשענו עליהן. הן נסעו להתפלל במסגד אל-אקצא בירושלים והיו בדרכן חזרה עם מתנות שקנו לילדיהן שהמתינו לשובן. הן כבר לא יחזרו לעולם ושמונה משפחות נהרסו ביישוב אחד. ולאֵבֶל שותפים כל הבדואים בנגב. חבל שהסיקור התקשורתי מתעלם מפרטים אלו ומעדיף להתייחס אליהן כאל מספרים בלבד.
סמיכות האירועים – ברהט ובחורה – וגודלם מקשים עוד יותר להכילם. גם בימים כתיקונם קשה לנו, הערבים הבדואים, למצוא תקווה ולהשמיע את סיפורנו. כרגע, עם גודש האירועים ועוצמות הכאב, אינני מצליחה בכך.
ד"ר ספא אבורביעה היא אנתרופולוגית, פעילה חברתית, חוקרת מומחית לזהות, מגדר ומרחב בחברה הערבית הבדואית בנגב, וחברת סגל במרכז מנדל למנהיגות בנגב
and then