הדחפורים עלו על המבנים האחרונים של אום אל-חיראן. החורבן לא היה מקרי. המדינה קבעה עובדה: בעוד ליהודים מותר להקים יישובים, לרבות מאחזים לא חוקיים וחוות בודדים לא מתוכננות, הבדואים חייבים להסתפק במה שנותנים להם. ואם הם מנסים לחרוג מהכלל – הם ידוכאו עד עפר. 

נזכיר: ב-1947 היו בנגב כמאה אלף בדואים. במהלך המלחמה, רובם ברחו או גורשו. ב- 1949 נותרו מתוכם רק כרבבה. עם הזמן, הותר לעוד אלפים בודדים לשוב. השבים רוכזו בידי הממשל הצבאי בכפייה בבקעת באר שבע. ולמשל, תושבי אום חיראן נעקרו מאזור שובל והמושל הורה להם לשבת בגבעה טרשית, שהיתה להם לבית. 

איש לא העלה על דעתו לפנות את היישובים החקלאיים היהודיים, קיבוצים ומושבים, לתוך העיירות שנבנו ליהודים כמו אופקים או ערד

במשך שני עשורים לא עשתה המדינה דבר ליישוב הבדואים. לא התעניינה בגורלם, ולא דאגה לשלומם. הממשל הצבאי הטיל עליהם מגבלות תנועה, ובד-בבד גזל את קרקעותיהם והפך אותן ל"שטחי אש" ול"שמורות טבע". רק ב- 1968 הוקם היישוב הבדואי הראשון, תל-שבע. 

אבל גם כשהמדינה כבר נטלה על עצמה את יישוב הבדואים, היא החליטה לגזור עליהם ריכוז במספר יישובים מצומצם, הלוא הן שבע ה"עיירות". עקרון הריכוז ביישובים אורבניים צפופים נכפה עליהם באמצעות החלת חוק התכנון והבניה גם על הבדואים אך מבלי לתכנן את יישוביהם. כך הפכו באחת רוב הבדואים שומרי החוק – למפירי חוק. 

מדיניות ריכוז 

איש לא העלה על דעתו לפנות את היישובים החקלאיים היהודיים, קיבוצים ומושבים, לתוך העיירות שנבנו ליהודים כמו אופקים או ערד, למשל. אדרבה, המדינה השקיעה סכומי עתק בפיתוח ההתיישבות הכפרית הסמוכה.

הלוגיקה של ההתיישבות הבדואית הייתה הפוכה: שבע העיירות הוקמו כיישובי ריכוז, שנועדו לשאוב לתוכם את סביבתם. ולכן, הכפרים הבדואים הפזורים סביבן לא תוכננו, ולא קבלו הקצאות קרקע. אדרבה, נשללו מהם מכסות מים, ונלקחו שטחי מרעה. 

אם בקרב היהודים, התיישבות כפרית היא זכות גדולה, ועדת הפרוגרמות במשרד החקלאות תשמח להציע למתיישב 80 דונם, בקרב הערבים התיישבות כזו אסורה

עם הזמן, החל מסע הרדיפה נגד הכפרים, שבסיסו בטענה שהם בלתי חוקיים. זאת, אפילו אם קמו לפני 1948, כלומר לפני שהחוק הישראלי נכנס לתוקף, ואפילו אם קמו בהיתר מאת המושל ואף בהוראתו. הבדואים ניהלו מאבק ציבורי, והצליחו, בעיקר בראשית המאה הנוכחית, להבטיח הכרה ל-11 כפרים. הכרה אין משמעה חלילה, שהמדינה השקיעה השקעות שוויוניות בפיתוח היישובים, אבל לכל הפחות, הניחה להם להתפתח. 

לעומת זאת, כ- 30 כפרים בלתי מוכרים עודם נתונים לרדיפה: אם בקרב היהודים הקמת יישוב נחשבת למעשה ערכי, הרי על הבדואים נאסר להפריח את השממה. הם לא חלק מהנרטיב הציוני: הם איש כחול מסיפור אחר. 

אם בקרב היהודים, התיישבות כפרית היא זכות גדולה, ועדת הפרוגרמות במשרד החקלאות תשמח להציע למתיישב 80 דונם, בקרב הערבים התיישבות כזו אסורה. 

כרוניקה של שקרים

גם כשהממשלה החליטה להכיר בכפרים בדואים, ניכר היה שההחלטה קשה עליה. לכן, המדינה החליטה להכיר בביר הדאג', אך לא קדמה את פיתוח השכונות ביישוב. לכן, הממשלה החליטה על תכנון הכפר אלפורעה, ובו יותר מרבבת תושבים, אך בשנת 2010 הקפיאה הכל לטובת המתנה להקמת מכרה שדה בריר בידי עסקי משפחת עופר. ולכן, ממשלת בנט החליטה על הקמת שלושה כפרים, אבל תקעה מראש את התכנון כשהתנתה את קידומו בכפיית ריכוז של תושבים מאזור סמוך, אף שאלו מסרבים לגור בכפר המוקם.  

המדינה טענה בבתי המשפט שתושבי הכפר פלשו לשטחו, עד שנחשפו מסמכים שהוכיחו כי הם יושבו בו בהוראת המושל הצבאי

הביטוי המרושע ביותר של מדיניות הריכוז הוא הרס הכפר אום אל-חיראן. מלאכת ההרס התחילה בשקר: המדינה טענה בבתי המשפט שתושבי הכפר פלשו לשטחו, עד שנחשפו מסמכים שהוכיחו כי הם יושבו בו בהוראת המושל הצבאי. 

מלאכת ההרס נמשכה באמתלת שקר: נטען שהשטח דרוש להקמת היישוב "חירן". אבל, הצצה במפה שכולה שטחים פתוחים מבהירה שניתן היה בנקל להקים את חירן בלי לפגוע בשכניו. ההרס לא נועד להבטחת קרקע ליהודים, אלא לשלילת זכותם של ערבים. 

מלאכת ההרס נמשכה בהתכחשות לאמת: במסגרת הליך משפטי, תושבי אום אל-חיראן הביעו נכונות להיכלל כשכונה ביישוב המתוכנן חירן. אבל בית המשפט שהחליט למחוק את זכויותיהם בקרקע, הצדיק זאת בד-בבד בכך שלכאורה, אם ירצו, יהיו חופשיים לפנות להתקבל לתושבות בחירן בעתיד. ואכן, לכאורה לגמרי. מה הסיכוי של מוסלמי בוועדת קבלה של יישוב אורתודוכסי שמייסדיו מתנחלים? 

קיבלתם תעודת זהות, אבל אנחנו אלו שנקבע היכן תגורו, ונתכנן את היישובים שלכם על כמה שפחות שטח, הרי ליישוב כפרי אין לכם זכות. אם תפרו את הכללים המעצבים את תפקידכם כאזרחים סוג ב', נהרוס את בתיכם באכיפה אלימה

מלאכת ההרס הגיעה לשיאה בהתקפת המשטרה האלימה על תושבי הכפר, ובהריגת יעקוב אבו אלקיעאן, תושב הכפר ומורה בתיכון. לכך נוסף הניסיון הזדוני לטפול על יעקוב ז"ל שהוא מחבל, שנתניהו התנצל עליו בפני המשפחה מאוחר יותר.

ההרס נושא מסר ברור. התיישבות היא עניין ליהודים בלבד. לבדואים פתוחים רק היישובים שהועדנו להם במסגרת מדיניות הריכוז. אין זה משנה אם אתם אזרחים נאמנים כיעקוב או אפילו חיילים אמיצים בצה"ל, כחלק מבני משפחתו. 

נכון, קיבלתם תעודת זהות, אבל חלים עליכם כללים אחרים: אנחנו אלו שנקבע היכן תגורו, נתכנן את היישובים שלכם, צפופים עניים ודלים, על כמה שפחות שטח, הרי ליישוב כפרי אין לכם זכות. אם תעזו להפר את הכללים, המעצבים את תפקידכם כאזרחים סוג ב', נהרוס את בתיכם באכיפה אלימה. נפעל נגדכם בכל העוצמה, כאילו אתם אויבים. 

הדחפורים ניסו לקבור תחת הכפר את הסיכוי לבניית חברה משותפת. אבל סביר שכשלו: אכן, הרס מוליד משטמה. אבל כמי שעבדו עם תושבי הכפר בשני העשורים האחרונים, אנחנו יודעים שלמרות ההרס והאלימות וחרף האסון שפקד אותם, רובם המכריע דבקים בזכותנו- יהודים וערבים- להקים חברה משותפת ושוויונית בנגב, לטובת כל תושביו.   

הכותבת היא מנכ"לית פורום דו קיום בנגב