מי זאת הבחורה שנכנסה לפריים, לבושה במיני קצרצר, בפלטפורמות וב…מקל הליכה? כשראיתי את הקאבר של הזמרת שפיטה לשיר של אלניס מוריסט, שבוצע תוך סלסול מזרחי הייתי בהלם. המקל לא נראה כאילו היא נעזרת בו, רגליה נראות חסונות וארוכות. המקל המעוטר משמש – הייתכן? – כפריט אופנתי שמשלים את הלוק ואת היציבה המלכותית. לא ככלי עזר לנכים, אלא ככלי פאלי של כוח ומיניות. זה  עשה לי חשק לקחת את מקל ההליכה האישי שלי, לעלות על השולחן ולהתחיל לרקוד.

"שפיטה" הוא שם הבמה של רותם שפי, זמרת ישראלית שעושה קאברים לשירי רוק מוכרים כמו "קארמה פוליס" של רדיוהד או "פינק" של ארוסמית', תוך סלסול מזרחי ומבטא ערבי מצועצע. הביצועים שלה זוכים לביקורת על החיקוי המזרחי שהיא עושה, אבל אני רוצה דווקא להתמקד במקל ההליכה שאיתו היא מופיעה תמיד. שפיטה מספרת שפעם נקעה את הקרסול ונעזרה במקל הליכה, כי לא רצתה להפסיק ללכת על עקבים. התברר לה שמקל זה הכי מגניב שיש, אז היא נשארה איתו כאקססורי גם כשהחלימה.

אני עצמי נעזרת במקל הליכה כבר שנים, מאז תאונת הדרכים שעברתי בילדותי. התפקיד שלו בחיי השתנה: מאביזר שהתביישתי ללכת איתו בגלל מה שהוא מייצג, לאביזר שאני משלימה עם זה שהוא צמוד אלי והוא חלק מהלוק שלי, ואפילו קשה לשכוח אותי בזכותו. יש לי קולקציה שלמה- מקל פרחים, בזוקות, פסים, פסיכדלי, מצויר. שיהיה יפה ותמיד יתאים למה שאני לובשת, כמו ארנק. את יום ההולדת העשרים לתאונה שלי חגגתי בתחרות בין חבריי על עיצוב מקל. המקל הזוכה במקום הראשון נעשה על ידי חברה שצבעה מקל סבא בתכלת, וחרטה עליו את המילים של זוכה פרס הנובל בוב דילן: "Most of the time I can keep both feet on the ground"

סלבה גרינברג התעצבנה כשהראתי לה את הקליפ של שפיטה. גרינברג היא מרצה ודוקטורנטית בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א, ומתמחה בקולנוע ובמוגבלות. היא טוענת, שבדומה למה ששפיטה עושה לייצוג המזרחי, יש בשימוש שלה במקל ניכוס: שפיטה מנתקת מהמקל את ההיבט הפוליטי השלו, את ייעודו המקורי, ומשתמשת בו ככלי סקסי, מגניב.

גרינברג השוותה את הדבר לכעס של אפרו-אמריקאים על לבנים שמנכסים אופנות שחורות, אבל לא יקומו וימחו על הרג שחורים בידי שוטרים בארה"ב. או למשל אנדרוגיניות, שנראית קולית באופנה, אבל כשמעבירים חוקים בארה״ב שאסור לטרנסים להשתמש בשירותים ציבוריים אף אחד מהם לא יאמר מילה. "נראה את שפיטה", אמרה גרינברג, "עושה משהו למען העלאת קצבת הנכות, למשל".

שפיטה והמקל על עטיפת הקאבר ל-Lithium של נירוונה

גרינברג הסתכלה עלי עמוק בעיניים והפנתה אלי שאלה- האם לא הייתי מתרגשת הרבה יותר לו בחורה שבאמת נעזרת במקל הייתה מופיעה כך? אני דווקא חשבתי שעצם זה ששפיטה, על רגליה החזקות ואגן הירכיים הלוהט שלה, בוחרת במקל הליכה ככלי סקסי, יש בזה כוח מטורף. כשתבוא בחורה עם מקל הליכה  ותופיע בשיר פופ מצליח ברור שאתרגש, אבל עד אז יש עוד דרך ארוכה ואני מברכת על מה שיש.

גרינברג הסכימה איתי, שלפעמים גם ייצוג לא מושלם הוא ייצוג. לטענתה אנשים שלא רגילים לראות את עצמם על המסך (כי הם לא גברים אשכנזים) עשויים להתרגש עד עמקי נשמתם גם ממשהו שהוא ליד או בערך, ואפילו הומופובי, גזעני או אייבליסטי (שנאת נכים), כי הוא לא רק זה, הוא גם מייצג אותם.

רק בתחילת המאה הקודמת הפך המקל מזוהה ככלי עזר לנכים ולקשישים. לפני כן, שימש כפריט אפנתי לעיצוב הליכה אלגנטית, למשל אצל ג'נטלמנים אנגלים מהמעמד העליון, או ככלי נשק. תמיד בקטע של כוח, וכוח גברי, פאלי. לא פלא אם כן שכשאישה מחזיקה מקל בין רגליה, למשל כמו שפיטה, יש בזה משהו מרתיע ומבלבל מגדרית. לאישה יש את ה"זין" פתאום.

כשאת באמת הופכת לנכה באמצע חייך, או אם את נולדת ככה, משהו במגדר שלך נשבר. גם גבר שמרותק לכסא גלגלים משהו בשלמות והגבריות שלו נשבר.

שפיטה והמקל בהופעה. צילום: האתר הרשמי של שפיטה

אחד האפקטים של הנכים על התודעה של הלא נכים, זה ערעור על הזהות המגדרית, בין היתר בגלל המכשירים בהם אנו משתמשים. כלי העזר מערער על המגדר – לא ברור לאיזה מגדר הוא שייך ומה המיניות שלו. הנכות, השונות של הגוף והשימוש בכלי עזר חיצוניים נותנים לגיטימציה למיניות יותר נזילה, פחות מוגדרת. מחברים עם מגבלות שיש לי ואנשים כאלה שפגשתי, שמתי לב שעצם השונות שלהם, והעובדה שהחברה לא מצפה מהם לנורמליות, נותנות להם לגיטימציה לחוות ולדבר על מיניות אחרת: פחות שמרנית, יותר בוטה, יותר שונה.

בשיח שכזה, אני כנכה, פחות מחויבת לערכים של מיניות "סטרייטית". או במילים אחרות, אם אני לא הולכת ישר, למה אני חייבת להיות סטרייטית?