אם חייתם במערה בימים האחרונים, אז מצטער לבשר לכם שיש מחבל חדש שמסתובב בעיר. מצד שני אני יכול להרגיע אתכם – המחבל הזה הוא אני, ואין לי שום כוונה להרוג אף אחד.

ביום שלישי האחרון נדהמתי לגלות שמסתובבת ברשת הודעת אזהרה שקרית (שלכאורה יוצאת מהשב"כ, לא פחות ולא יותר) שמיידעת את תושבי תל אביב על מחבל חמוש שמסתובב ברחובות ומחפש יהודים להרוג, ומודיעה לכל מי שנושא נשק שהוא רשאי לעצור אותו. להודעה השקרית מצורפת תמונה של המחבל כביכול, תמונה שלי.

כשהודיעו על ה"מחבל" שדרס שוטר באום אל-חיראן – שלמעשה איבד שליטה על רכבו לאחר שכוחות ישראלים ירו בו – אמרתי שבמדינה הזאת יכולים להפוך כל ערבי למחבל בשנייה, וכולם ירצו להאמין בזה. אני נהג גרוע ממש, אז אם מתישהו בעתיד אדרוס אזרח או שוטר, דעו מראש שזה לא בזדון. גם בלי לעשות דבר, גיליתי ביום שלישי האחרון שהוכתרתי כמחבל, בזמן שישבתי בסלון בבית.

"לא רציתי לפנות למשטרה. ידעתי שאתאכזב מהטיפול שלהם". ההודעה שהופצה בוואטסאפ

כשהתראיינתי ביום חמישי לתוכנית הבוקר בערוץ 2, בתחתית המסך הופיע הכיתוב "ערבי, לא מחבל". ככה זה בשבילנו לחיות בארץ: צריך לציין במפורש שאנחנו לא מחבלים, כל אחד מאתנו מחבל בפוטנציה עד שיוכח אחרת. יש פיגוע בארץ או בעולם? אנחנו חייבים לרוץ לגנות, כי אם לא נעשה זאת מסיקים שאנחנו כנראה מרוצים ממנו.

חס וחלילה שנאמר מילה רעה על הכיבוש או נזכיר את הנכבה, נבקר את המדינה, את אזרחיה, את הכנסת, או כל דבר ציוני. אני מבקר את המדינה לא מעט. את המנהיגים שלה ואת צה"ל, ואלוהים יודע שיש לי מספיק סיבות לעשות זה. כל כך קל לרדת עליכם ולבקר אתכם, שלפעמים זה מרגיש שאתם מתאמצים בכוח שנשנא אתכם.

אבל כשמישהו המכונה "נתי כהן" (שמשום מה המשטרה עוד לא מצאה אותו למרות שסיפקתי די והותר מידע עליו) הגיע אל הפייסבוק שלי, ממש לא מצא חן בעיניו שאני כזה קולני ומדבר נגד המדינה. לא מצא חן בעיניו שאני מחשיב את עצמי פלסטיני, למרות שאני נהנה מכל הפריבילגיות של לחיות בתל אביב ה"חופשית". הפריע לו שאני חי עם יהודי ובין יהודים. כנראה שאיימתי על האידיאולוגיה העקומה שלו לפיה אין דבר כזה דו קיום, אז הוא החליט להצמיד תג מחיר לראש שלי. קל מאוד להצמיד תג מחיר לראשים של ערבים היום, ואני מודה שקצת מחמיא לי שמישהו שונא אותי עד כדי שיעשה לי דבר כזה.

לא רציתי לפנות למשטרה. ידעתי שאתאכזב מהטיפול שלהם. אבל הודעות הווטסאפ – כדרכן של הודעות ווטסאפ – הפכו ויראליות והתפשטו כמו גזענות בשדה קוצים. אז הלכתי. שני השוטרים שקיבלו את פני חייכו כשסיפרתי להם את הסיפור. "שחר!", צעק אחד מהם בצחוק לשוטר אחר בחוץ, "בוא תעצור את המחבל הזה!". השוטרים היו חביבים אבל החששות שלי התממשו. כלום לא קרה עדיין, ואני בספק אם יש טעם לצפות שעוד יקרה.

אם המצב היה הפוך, ואני הייתי קורא להרוג כל יהודי ברחוב, או הייתי מפרסם תמונה של מישהו סתם וקורא לו מחבל חמוש ומסוכן ברחובות, תוך עשר דקות (גג) זק"א כבר היו מתחת לבית שלי, גוררים את הגופה שלי בתוך שק, כשמסביב כולם מוחאים כפיים על תפיסת המחבל שהסית נגד יהודים ופרסם הודעות שקריות. אבל זה לא המצב, והמצב הנוכחי לא מעניין אף אחד. לאף אחד לא אכפת.

קיוויתי שאם אתראיין לכל כלי תקשורת שיפנה אליי, יופעל לחץ על המשטרה למהר לתפוס את "נתי כהן". התראיינתי בחדשות 2, ברשת, בידיעות אחרונות, באתר מאקו, התראיינתי לעודד בן עמי, להילה קורח ואברי גלעד, לרפי רשף ולעוד כמה שכבר שכחתי. גם זה לא עזר.

המשטרה עדיין לא מצאה את "נתי כהן", והוא ממשיך להפיץ את ההודעות והאיומים עלי. כשהתכניות אליהן התראיינתי פנו למשטרה לתגובה, הן קיבלו תמיד את אותה אחת: "זה בטיפול", "זה בבדיקה", ו"זאת חקירה וזה לוקח זמן". כאילו מדובר בבית מרקחת, והם מטפלים לפי התור.

בינתיים, עד שיגיע תורי, אני לא הולך לעבודה. במזרח ירושלים, שם גדלתי, כולם מספרים לאמא שלי שעשיתי פיגוע, או לפחות מתכנן אחד. שלשום בא לבקר אותי פריד, חבר ילדות, שנלחץ כי לא עניתי לו לטלפון. פריד דפק בדלת, וכשראה אותי כמעט נפל לו הלב: "קיבלתי צילום מסך וראיתי כתבה בחדשות, אומרים אצלנו שעשית פיגוע!", שאלתי אותו למה לא קראו את הכתבה כולה, והיו מבינים שזה פייק ניוז. "זה ממש ארוך וקשה להם העברית", הוא אמר.

אני יודע שהמטרה של "נתי כהן" היא להפחיד אותי, וכל ערביה אחרת שמעזה להביע את דעותיה בפומבי. נכון לעכשיו הודעותיו לא מפסיקות: הוא ביקש *ממני* להתנצל על ההאשמות *שלי* כלפיו, כתב שיש לי 12 שעות לעשות כך, ובינתיים בודק "איפה ומתי" אני אמות.

כל מיני טוקבקיסטים ייעצו לי לשמור על פרופיל נמוך, ואחת אפילו כתבה עליי "נשמע שהוא מחפש צרות בכוח. אילו היה חי בשקט, מי בכלל היה יודע עליו ומי בכלל היה מקלל אותו". מקרה קלאסי של "אם היא לא רוצה שיאנסו אותה, למה היא מתלבשת ככה?".

אולי זו קלישאה, אבל זה נכון: "נתי כהן" רק נתן לי יותר מרץ, להמשיך להיות מי שאני, להילחם על הדברים שחשובים לי, ולהגיד מה שאני רוצה להגיד. אני לא מתכוון להתחבא או לשמור על פרופיל נמוך. אני אצא מהרחוב בחצאית מיני בגוון שמפניה מנצנצת וכיסוי ראש אם יתחשק לי, ואצבע את השיער בצבעי דגל פלסטין וצבעי דגל הגאווה יחד, אם צריך.