1.
"אז, אה…" אמר הרופא שיניים, "אין ברירה. צריך לעקור."
"טוב," אמרתי, "קדימה."
נעצר. לקח צעד אחורה. הביט בי.
ואמר: "אני?" (או! ככה אני אוהב. תפנית בעלילה על הרגע הראשון. נו, אז?)
2.
אז הסתכלתי מסביב, ולא ראיתי אף אחד אחר בסביבה. שאלתי: "אלא מי?"
"אה…" אמר הרופא, ומולל באצבעותיו. "בסדר. טוב."
"יש איזה בעיה?"
"לא-לא," מיהר הרופא להגיב, "מה פתאום, אין שום בעיה."
לקח ליד את המכשיר הזה שעושה זזזזזזז – אתם יודעים למה אני מתכוון – אתם יודעים למה אני מתכוון – ורכן אל הפה שלי. העביר את המכשיר מיד ליד, אבל לא הפעיל אותו.
"מה קורה?" שאלתי אחרי דקה.
"מה?"
"אתה מתחיל?"
"כן, בטח," אמר הרופא, "כבר מתחיל."
ושוב הוא שקע אל הפה שלי, ושוב עברה דקה, וכלום לא קרה.
ואז הוא שאל: "רוצה אולי לעשות צילום?" (ויש המשך:)
3.
"בשביל מה צילום?" ביררתי.
"אני יודע?" משך בכתפיו. "מזכרת."
התרוממתי והבטתי בו. "דוקטור, אתה יודע מה הבעיה, או שאתה לא יודע?"
"יודע, בטח יודע. צריך לעקור."
"בטוח?"
"בטוח מאה אחוז!" אמר בביטחון מאה אחוז.
"אז תעקור."
חזרתי לשכב. הוא שוב התקרב אלי עם המכשיר, ו –
"אתה מעוניין אולי בהדרכה בצחצוח שיניים?" (ויש בירור:)
4.
"מה זה?!" אמרתי.
"הדרכה," אמר הרופא, "אתה יודע, הרבה אנשים לא מצחצחים שיניים כמו שצריך, וזה גורם לשחיקה מאוד גדולה של מברשות שיניים."
"סליחה?"
"לך תביא מהבית מברשת שיניים," אמר, "ואני אלמד אותך לצחצח פרפקט."
"עכשיו?"
"לא בוער," אמר הרופא, "לא בוער. אם אתה לא יכול עכשיו – אפשר עוד חודש, חודשיים."
"אבל כואב לי עכשיו!"
"אה," אמר הרופא, והנהן בצער.
"הדרכה בצחצוח יעזור לכאב?"
"זה לא יזיק לכאב," הבטיח.
"אני לא מבין," אמרתי. "אתה עוקר או לא עוקר?"
"עוקר, עוקר." אמר בחוסר חשק. "אתם עם ה… בסדר, נו. תשכב."
"בטוח?"
"שכב, שכב."
שכבתי. פתחתי את הפה.
"יש לך אחלה פה, אמרו לך פעם?"
הבטתי בו.
"כלום, כלום," אמר, "זה סמול טוק של היגיינה אוראלית. שכב, שכב." (בשלב הזה, תגידו, היית צריך כבר לקום וללכת. אבל אני נוטה לחשוב שיהיה בסדר, שגם אם זה נראה שהעסק הולך ומידרדר, בסוף איכשהו הכל יסתדר, וזאת אסטרטגיה שמאוד הוכיחה את עצמה בעשרים שנות נתניהו: חיכיתי עשרים שנה, ובסוף – טוב, זה עוד לא הסוף, אז האסטרטגיה עדיין בתוקף. עצמתי את עיני, הרגשתי אותו מתכופף, נושם עמוק, ו-)
5.
"תגיד," אמר, "עם מה אתה לועס?"
פקחתי עיניים. הרמתי אצבע אחת והצבעתי על הפה הפעור שלי.
"עם הפה, ברור. אבל גם עם השיניים, כן?"
"כן," אמרתי, "עם השיניים אני לועס. למה?"
"עם כל השיניים?" בירר.
נתתי בו את המבט הכי נוקב שיכולתי.
"ברור, עם כל השיניים, ברור," אמר בעצב.
"למה?!"
"ש… זהו בדיוק. השיניים. שאתה לועס איתם. אם אני אוציא את השן, אתה לא תוכל לעשות את זה."
"ישארו לי שיניים אחרות ללעוס איתן, לא?"
הוא זז בכסאו בחוסר נוחות.
"לא?!!!"
"כן, בוודאי," אמר. "כמה מהן יישארו. בוודאי. אין שום ספק בזה. זאת אומרת, לא כולן, אבל חלק, בוודאי."
"תגיד לי," אמרתי והתרוממתי בכסא, "מה קורה פה? אתה רופא שיניים או לא רופא שיניים?"
"בוודאי שאני רופא שיניים," נעלב.
"אז אתה לא יודע לעקור שן?"
"אדוני, עם כל הכבוד, לעקור שן זה הדבר הכי פשוט ברפואת שיניים."
"נו?!"
"או קיי," אמר, "אם זאת הגישה שלך. אם ככה אתה מתייחס. אם זה מה שאתה רוצה – אין בעיה!" (והוא השכיב אותה חזרה אחורה, ורכן עם המכשיר. פתחתי פה ועצמתי עיניים – וסוף סוף התחלתי לשמוע את הזזזזזזזז. לקחתי נשימה והכנתי את עצמי, אבל עברה שניה, ועוד שניה, ועוד שניה – ואז פקחתי עיניים וראיתי שהוא בכלל לא הדליק את המכשיר, סתם עושה זזזזזזז בקול רם, בעודו אוסף את חפציו ומנסה להסתלק)
6.
"בוא הנה!" צעקתי, והוא הפסיק לזמזם בבת אחת. "מה קורה פה?!"
"תשמע," אמר הרופא, "אל תכעס. אני לא יכול לעשות את זה. שונא דם. שונא כאבים. אני לא מסוגל לראות שן יוצאת מהפה."
העפתי את המפית הלבנה מהצוואר שלי, וקמתי מהכסא: "אז מה נהיית רופא שיניים?"
"זה לא אני!" אמר, "זה ההורים. הם אמרו לי כל הזמן: בוב, אתה חייב שיהיה לך מקצוע."
"בוב?"
"ובצבא עשו אותי שיננית. אבל אחרי שעשיתי ניתוח לשינוי מין – הצליח, אה?"
"כן… בוב."
"אחרי השינוי מין, מה יכולתי להיות?"
"שינן?"
"זה כמו להיות רמטכ"לית," אמר. "אין דבר כזה בכלל. אז המשכתי לרפואת שיניים. אבל מה שבאמת רציתי להיות זה מפקדת סיירת מטכ"ל."
"מפקדת סיירת מטכ"ל," חזרתי.
"כן."
"שקוראים לה בוב."
"כן," הנהן בשמחה.
"תגיד לי" – אמרתי – "אתה פסיכי?"
הוא הביט בי במבט ארוך, ארוך, ארוך (וזה היה אז שהבנתי, שאני זה שצריך לקום וללכת. אני לא יודע למה לא עשיתי את זה קודם. גם במקרה הזה וגם במקרה של נתניהו. אבל נשארתי שם, בכסא, כמו במדינה של נתניהו, כי עד שהתרגלתי וזה)
