אי שם בשלהי חתימת הסכם אוסלו, העם נחלק למחנה המצדדים ולמחנה המתנגדים. בימים ההם היו פיגועים קשים מאוד, שהובילו לעצרות ולהפגנות למכביר בירושלים. אני הייתי אז נערה סקרנית, קצה נפשי בשיעמום של כותלי הסמינר ובשיעורי ההשקפה של מורותי כבודות הימים שליהגו על החזון איש ואשת האברך האידיאלית.
הייתי נערה שחיפשה מענה קיומי וחד משמעי לאווירת האימה ששררה ברחובות, לתמונות המדממות ולאנשים הכואבים. לא יכולתי להבין למה ראש ממשלה מושיט יד לאויבים הנוראים האלה.
סוגיות אלו לא נידונו בסביבה החברתית החרדית שבה גדלתי. מבחינתם היינו בגלות וזאת היתה עוד סאגה עם מבקשי רעתנו הבאים לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם בזכות התורה.
אבל זה לא סיפק אותי. ההיסטוריה שידעתי על מלחמות ישראל הוכיחה שניתן לנצח. גם בגטו החרדי ידעתי שאני חיה במדינה ציונית וחזקה.
לריק הזה נכנסו אנשי הימין. הם דאגו להפיץ היטב את משנתם ברחוב החרדי. זה הגיע דרך ערוץ שבע ועלוני פרשת השבוע, שם שתיתי בשקיקה את תורתם הלאומית. הם היו יהודים חדשים שלא ויתרו על תורת משה.
הם ידעו איך לנצח את האויב הערבי והכירו את טבעו הבוגדני, לעומת רבין השמאלני שנופל בחלקלקות של הישמעאלים ולא מכיר את תרבותם ואת מנהגם לנעוץ סכין בגב ברגע שאתה מסובב. הוא היה נגוע באינטרסים, אנוכי, רצה כבוד מהגויים, שכח מה זה להיות יהודי ולכן העמיד בסכנה נוראית את עם ישראל.
המסר היה פשוט, חד ומלא להט: אם הימין ינהיג את עם ישראל, הוא יטפלו היטב בערבים האיומים האלה ונחיה איש תחת גפנו ותאנתו. הערבים ילמדו את מקומם הראוי ולא יעזו להתעסק עם היהודים המפגינים גבורה.
ההפגנות היו צבעוניות, שלא לומר עליזות, והציעו לי מוצא מהשכונה המשעממת. כדי לשבור את השגרה נהגתי ללכת בגניבה להפגנות ולעתים הצטרפו אלי חברות חתרניות.
שקרים וסיפורים כיד הדמיון הטובה המצאתי כדי להצדיק את ההתפלחויות בבקרים לזירות הפיגועים המדממות ולהפגנות הימין בערב, אפילו הייתי בהפגנת המרפסת המפורסמת.
זה היה מרגש. ברחתי מהמציאות האפורה והנוקדנית של השכונה, עם אנשיה העייפים מנטל החיים של העוני והילדים הרבים בבית – שכונה שתוכננה במהירות ובכיעור כדי לתפוס שטח, בלי שמתכנניה נתנו את דעתם על צורכי התושבים.
צילום: מתן שליטא
ואז רבין נרצח. החברה הכי המגניבה ואינטליגנטית שידעה הכל, וגם היתה קוראת שוטף באנגלית, התקשרה נסערת לספר לי על ההתנקשות בראש הממשלה. צרחתי כאילו שמעתי בשורה טובה. הייתי בעננים. הרשע הגדול נעלם ועם ישראל ניצל מהאסון שכמעט הביא עלינו.
ואז התקשרה אלי עוד חברה – בת שבע, בתו של אדמו"ר אמריקאי. היא מיררה בבכי אמיתי, היה לה עצוב מאוד. היא נעצה לי סיכה בבלון האופוריה.
למחרת הלכתי אליה כדי לנחמה. היא רצתה שנלך בלילה לארון של רבין שהוצב בכנסת לבקש סליחה. היא לא שיקרה במצח נחושה לאביה האדמו"ר, הוא עודד אותה ללכת. אני הצטרפתי אליה בגלל הריגוש וגם כי הספקות התחילו להתגנב ללבי.
התחלתי להבין שהייתי חשופה לתעמולה ימנית, ערוץ שבע שדלק בבית – הרדיו הדתי שאותו התירו לשמוע, עלונים ועיתונים של הימין בסוף כל שבוע ומסרים דומים משבועוני משפחה. זה מה ששמעתי, בזה הייתי מוקפת ואת זה ספגתי. הקירות והמדבקות על קירות ירושלים הזמינו אותי להפגנות ואני הגעתי.
התחלתי לשאול שאלות. אולי בת שבע, בת האדמו"ר שהתחנכה באמריקה, ספגה ערכים אחרים? היא מבינה שלא רוצחים בגלל חילוקי דעות. אולי יש צד שרוצה שלום? הרבה הרהורי ספקות. צעדתי בסך על פני הארון והייתי מבולבלת.
הבטתי בתימהון מסוים באבלים החולפים על פני הארון שבו היה מוטל מת האויב הגדול. ידעתי שהנרטיב שנחשפתי אליו באינטנסיביות לא סיפר את כל הסיפור וזה נגמר בצורה טרגית.
לא הפסקתי בבת אחת ללכת להפגנות הימין ולזירות הפיגועים, הייתי מכורה. אך התחלתי לסלוד ואפילו לחוש מאוימת מנערי כהנא, שלא אהבו דעות אחרות.
למה אני מספרת לכם את קורת נעוריי ואת אווירת הימים הרחוקים ההם? הזיכרונות עולים כי רבין נרצח וזה סלל את הדרך לימין. הוא בשלטון, כפי שרצה. אווירת הפחד עדיין שולטת ברחובות, השמאל נשאר האויב שמפריע לפתור את הבעיה עם הישמעאלים.
נערים ונערות חרדים נוהים אחרי הימין, תנועות נוער אלימות שבאות חשבון אחרי כל פיגוע עדיין פורחות, האידיאולוגיה הימנית חדרה היטב למגזר ונשכחה השקפתו של הרב שך שאסר על התיישבות בשטחים.
אין לי בשורות. שני עשורים אחרי הרצח רבים מאיתנו עדיין באותו מצב מנטלי של מתבגרת, שחיפשה פתרון מחץ ולא הבינה מורכבות המצב.