1.

גבירותי ורבותי, סנטורים וחברי הקונגרס הנכבדים, שרה היקרה, שלדון המתוק, אובמה הפראייר, מישל אובמה הנשואה לפראייר, ו – איך קוראים לכלב שלהם? מה זה חשוב, כלב של פראייר. תודה לכם שהזמנתם אותי לדבר בפני שני בתי הקונגרס, חבל שאין שלושה, אבל אתם מכירים אותי, אני מסתפק במועט. אז ככה: יש לי רק דבר אחד להגיד לכם. אבל שכחתי מה הוא. לא משנה, העיקר שאני כאן, דקה לפני הבחירות, ואני בטוח שתוך כדי הנאום אני אזכר על מה ספציפית רציתי לדבר – אה! על… לא. לא. זה ברח (נו, כבר סיכמנו שיש למדור הזה מכונת זמן, לא? כבר הודענו לכם על יכולתנו לראות את העתיד, לא? כבר ביקשנו מכם להפסיק עם האינטרנט הזה כי זה מסרטן, אבל אתם רק, כל הזמן, "מאיפה אתם יודעים, מאיפה אתם יודעים". אז לא צריך. אל תמשיכו לקרוא את המשך נאומו החשוב של ראש הממשלה בוושינגטון:)

2.

קודם כל, הרשו לי לברך את שלדון היקר, שבנדיבותו תרם קצת כסף למפלגה הרפובליקנית (ממש טיפה, בשביל בלונים אדומים ופאי תפוחים) מה שגרם להם, בנדיבותם, להזמין אותי לנאום בקונגרס – בלי שום קשר לבחירות, כמובן – בחירות ששלדון היקר יזם בעצמו כדי לעכב את החוק שדופק את העיתון שלו, אבל כאמור: אין שום קשר. שלדון, אתה הגרסה המיליארדרית של אמא תרזה. שרה ואנוכי, כל חברי מערכת "ישראל היום", ורוב הזונות של מקאו מודים לך. לכולנו לא היתה עבודה בלעדיך (ואז היתה לו הפתעה:)

3.

הפתעה! טוב, אין לי הפתעה, אבל ידעתם שמילים יוצרות מציאות? אז להגיד הפתעה, זה כמו ההפתעה עצמה, באותה מידה שלהגיד "ינתי פרזי" הרבה פעמים רצוף יוצר מציאות, אבל זאת מציאות שאחר כך צריך לחיות איתה כל החיים אז אני לא ממליץ (ובשלב הזה אפילו חברי הקונגרס הימניים ביותר, אלה שקיבלו משלדון צ'ק כל כך כבד שהמספר שנכתב עליו שקל יותר מכל הבנק שבו הוא נפדה – אפילו הם התחילו לנקר. אז ראש הממשלה תקף מיד:)

4.

האיום האיראני! (והם מיד התעוררו: מה? איפה? מה קרה? מי אנחנו? איזו שנה זו? הגענו כבר למאדים? למה אחד שנראה כמו מוכר של תרופות נגד טחורים בטלוויזיה, כזה שמתחתיו יש כיתוב תמידי "המציג איננו רוקח; הוא גם לא שחקן מי יודע מה; הוא גם לא מציג, ככה הוא באמת, עד כמה שזה נשמע מוזר" – למה האיש הזה נואם בקונגרס? ועוד במבטא שנשמע כמו התלמיד הכי מצטיין בקורס של שלושה שבועות בברליץ? אבל ראש הממשלה מיהר להרגיע אותם:)

5.

זה בסדר, מדי פעם אני אומר האיום האיראני, והכל מסתדר. בפעם הראשונה אמרתי את זה לפני המון שנים, ודי במקרה: נקלעתי להופעה של הזמרת רוני סופרסטאר, וזה היה כל כך נורא, שהייתי חייב למצוא תירוץ לברוח, אז אמרתי –האיום האיראני! מיד הפסיקו את ההופעה ואני ברחתי. אולי הם חשבו שריטה באה לגנוב לה סולו, או משהו (והסיפור הזה היה כל כך משכנע, כל כך נוגע ללב, שיו"ר בית הנבחרים עצר אותו לתחקור עומק:)

6.

רגע רגע, מר נתניהו – באמת קראו לה ככה?

כן.

זה השם משפחה שלה? סופרסטאר?

כן.

איך קוראים לאבא שלה, נגיד?

מנחם סופרסטאר. נגיד.

ולאמא שלה?

זהבה סופרסטאר?

ואם היא תתחתן עם אבו מאזן?

היא לא תתחתן עם אבו מאזן.

אז יהיה כתוב להם על הדלת, כאן גרים בכיף רוני ואבו מאזן סופרסטאר.

אין שום סיכוי שהיא תתחתן עם אבו מאזן.

ואז מי שיקרא רק את השם משפחה, יצא לו: "אבו מאזן סופרסטאר". שזה ממש בגידה בכל הערכים המשותפים שלנו.

תרד מזה, היא לא תתחתן עם אבו מאזן. הוא ערבי, והוא נשוי, והוא בן שבעים. היא לא מפגרת.

קוראים לה רוני סופרסטאר.

נקודה טובה.

רואה? אנחנו הרפובליקנים, איננו טיפשים כמו שזה נראה, מה?!

אפשר להמשיך, מר ביינר?

רק הערה אישית קטנה לסיום, מר נתניהו:

נו, בבקשה.

פעם היכרתי מישהו שקראו לו ג'ק סופרגלו.

סופרגלו. כמו הדבק.

כן.

יופי. חבר שלך?

ממש לא. סתם נדבק.

מר ביינר…

טוב, אנחנו גם לא כאלה חכמים, מצד שני. היינו, פעם, לפני שהתחלת את הנאום שלך – זה נגמר, מתישהו? (אבל הנאום נמשך, ונמשך, ויש אומרים שהוא ממשיך עד עצם היום הזה, אין לנו מושג, מכונת הזמן שלנו לא מגיעה לעתיד כל כך רחוק שאין שם נתניהו, ויש אומרים שהזונות במקאו, שקיבלו יום חופש והוכרחו להאזין לנאומו, ילדו ילד-משיח חדש מרוב שעמום, וקראו לו קקאו –התבלבלו עם שם העיר, הן לא זונות חכמות במיוחד, כל ההשכלה שלהן באה מקריאת גיליונות ישנים של "ישראל היום" –תגידו מה שתגידו על שלדון, אבל בזבזן הוא לא. והילד-משיח שקוראים לו קקאו גדל וייסד דת חדשה של שלום ואהבה. או משקה בטעם שוקולד, הפרטים עדיין חסויים).