למה בעצם אתם לא אוהבים אותנו? למה? אנחנו כל כך מתאמצים להיות בסדר. באמת. הנה, יצאנו מהגטאות, בחורינו נטשו את הסטנדר ומתגייסים לנח"ל החרדי ולנצח יהודה. רציתם "ליבה" וילדינו למדו לספור עד 10. אנחנו כבר לא מתבלבלים במילים של "התקווה". בנותינו כבר חולשות על כל המקצועות החופשיים – לא רק מורות וגננות בישראל אלא גם אדריכליות ורואות חשבון, מהנדסות ועוד. שערי האקדמיה נפתחו בפנינו (בזכותה של הרבנית עדינה בר שלום). ילדינו לומדים ואף נוחלים הצלחה רבה, לא מעט בזכות המשמעת התורנית הידועה בסמינרים של בית יעקב וחריפות הלימוד בהיכלי הישיבות.
למען השם – יצאנו לעבוד!
בואו נדבר על זה רגע כדי שלא תצעקו לבעלי "פרזיט, לך לעבוד" בכל פעם שאנחנו עומדים ברמזור. בכל משפחה חרדית שאני מכירה לפחות אחד מבני הזוג עובד. מי לא עובד בימינו? ראיתי שאפילו ג'ורג' קלוני נאלץ להשלים הכנסה בנספרסו. אנחנו עובדים בכל המגזרים ובכל התחומים ואנחנו עובדים קשה! אנחנו זקוקים לפרנסה ושומרים על מקום העבודה שלנו בטירוף, לא מעזים לבקש העלאה מהבוס, מגיעים חולים, נאמנים ומסורים עד אין קץ.
האמירה "פרזיטים צאו לעבוד", מלבד זאת שהיא עלילה מרושעת, יש בה גם הרבה צביעות. נראה אתכם משלבים חרדים במשרות במגזר הציבורי. קחו אותי לדוגמה. אני מנהלת בית של 11 ילדים והתמזל מזלי (בזכות ד"ר לאה נס, שהעניקה לי את הזדמנות חיי ופתחה בפני את השער הזה) לעבוד במשרה מלאה, משרת אמון, במשרד ממשלתי. אני רוצה לעבוד. מתה לעבוד. באמאשלי רוצה לעבוד. אבל בכמה מקומות עבודה ייתנו קביעות לחרדית עם מלאן ילדים, שכל שני וחמישי תצא לחופשת לידה?
המסירות שלנו היא אינסופית, תשאלו חילונים שמעסיקים חרדים. חינוך בית יעקב שזורם בעורקי בא לידי ביטוי גם במשרד. כשהשר שלי נכנס אני מיד נעמדת, לדוגמה, הרגל מגונה ומיושן מימי בית הספר, ואני מדברת אליו בגוף שלישי: השר אמר, השר ירצה. כדי שהעובדה שאני לא לוחצת ידיים לגברים (טוב, חוץ מלספי שקד) לא תבלוט אני מוצאת כל מיני טריקים, למשל להחזיק קלסרים ביד, להיכנס עם מגש עמוס כוסות קפה (מה שלרוב קורה), משתדלת לא להביך אף אחד ולעתים מתנצלת ואומרת שההפסד כולו שלי. כשאתם צועקים לנו פרזיטים, תדעו שאנחנו לא. אז ממה אתם מ פ ח ד י ם?
***
לאחרונה ראיתי סקר המצביע על ירידה משמעותית בגידול החרדי. הידד! הוסר האיום הדמוגרפי החרדי! לפיד וחבריו יכולים להיות רגועים ולהתפנות לאיומים אמתיים כמו אלימות בכבישים ובבתי הספר ורצח נשים. למדנו למחזר בקבוקים, אנחנו לובשים מותגים. אתם קוראים לנו מיושנים? תראו איך אתם (לא) לבושים, אפילו רואים לכם את התחתונים (אף פעם לא הבנתי את הקטע המכוון הזה שלכם של תחתונים מציצים). התקדמנו, באמת שהתקדמנו. יש לנו נציגים ב"כוכב נולד" וב"מאסטר שף". אפילו למדנו לאכול סושי. אז תאהבו אותנו! תאהבו אותנו לפחות כמו שאתם אוהבים את הסודנים בתל אביב, את העובדים הזרים, את הילדים בדארפור ואת החור באוזון.
אמנון לוי, למשל, ממש מאוהב בנו. הוא יצא לחקור את התופעה וחזר מזועזע. החרדים האלה כמעט כמונו. שום עולם שלישי. בלי זנב וקרניים. שרים בלי לזייף, אוכלים (לא עם הידיים), מתחתנים, עובדים (וואלה?). עצם העלאת הנושא קוממה אותי. תארו לעצמכם שהייתי כותבת על החילונים ממדינת תל אביב שיושבים בבתי קפה ושותים יפה את האספרסו בלי שיישפך להם, אומרים יפה תודה למלצרית ואפילו משלמים עבורו.
השנאה העיוורת והלא מובנת צריכה לעבור מן העולם. לפני כמה שנים קראתי את הספר "זיכרונות אחרי מותי" שכתב יאיר לפיד על אביו טומי. אני זוכרת שאמרתי לעמית מהמשרד שבא לי לעלות על קברו של טומי לפיד ולבקש ממנו סליחה. פתאום ראיתי את טומוש הילד המתוק שחרב עליו עולמו, את כל גלגוליו ואת המפגש הכל כך מצער שלו עם היהדות. יכולתי קצת לדון אותו לכף זכות על שנאתו היוקדת לחרדים בשל עברו. מבנו, לעומת זאת, אני מצפה להיות יותר פלורליסט. אני בטוחה שיש לו חבר או שניים חרדים שיכולים לנתץ את העלילות עלינו ולהבהיר לו שגם אם אורח חיינו נראה לו מוזר ומתבדל, זו הדרך שלנו לשרוד רוחנית.
אז תאהבו אותנו כבר, למען ה'!
