1.
מה שהכי חשוב זה לא לאבד תקווה. אני רואה את בוז'י, אני רואה את ציפי, ואני מתמלא תקווה. לא בגללם אני מתמלא תקווה – בגלל תרופות שאני לוקח. אבל אני לוקח אותם בזמן שאני רואה אותם בטלוויזיה. ותשמעו – זה עובד. זה רעיון שלקחתי מסבא שלי שמאושפז בבית חולים סיעודי, איפה שבמקום אוכל, נותנים להם ללעוס את הצינורות של הזונדה. אבל כל פעם שאנחנו מגיעים לבקר אותו, הם שמים לו קצת מורפיום, ואז הוא מתמלא תקווה. בזמן שהוא רואה אותי. תשמעו, זה עובד (ויש וידוי ארוטי:)
2.
פעם הייתי יותר אופטימי. אבל לפני כמה שנים הייתי בפריז, והכרתי איזה רופאה צעירה באיזה בר, והשתכרנו, והלכנו אלי למלון, וכבר הורדנו מעילים, כבר התיישבנו על המיטה, כבר העברנו ערוצים בטלוויזיה כדי למצוא את הפורנו – אבל אז נפלנו על חדשות, ובדיוק צה"ל מפציץ בעזה.
והיא מתחילה, לא בא לי, לא נעים לי.
אמרתי לה, לפני שעה השתכרת, נמרחת עלי, אמרת – "אני, אין לי גבולות!"
אמרה לי, לא הבנת. רופאים ללא גבולות זה לא הכוונה בסקס.
אין, אין, המצב הביטחוני, כל פעם – זה ככה עוד מאז הפעם ראשונה שלמדתי לאונן. רק עליתי על הטכניקה, פתאום אמא שלי נכנסת לחדר בלי לדפוק, ואומרת: שמעת שברוך גולדשטיין עשה טבח בחברון?
רציתי להגיד לה, שמעת שדופקים לפני שנכנסים?
אבל לך תגיד משהו לאמא מתעלפת (ויש רקע תרבותי:)
3.
המון אנשים שואלים אותי, איך אתה נשאר כזה אופטימי? אז אני אומר: אתם המון אנשים, אני לא יכול לדבר עם כולכם בת אחת. אבל אז הם נעמדים בתור ושואלים שוב, ואין לי ברירה אלא לחשוף את העובדה, שאני נשען על שלושה גיבורי תרבות, שנותנים לי אופטימיות. ואלו הם: רינגו, הימלר, וזוט.
רינגו מהחיפושיות,
הימלר מהזה, אתם יודעים,
וזוט – ידעתי שכאן תיתקעו. המרחב התרבותי שלכם מאוד מצומצם, תדעו לכם. אז ככה: זוט, על פי "פו הדוב" בתרגום אהרון אמיר, הוא אחד מ-14 קרוביו של שפן, וכנראה הקטן שבהם. למעשה, אם מסתמכים על האיורים, הוא כל כך קטן שהוא יותר דומה לכתם מאשר למשהו. הוא מופיע בפרק אחד, לא עושה שום דבר חשוב חוץ מללכת לאיבוד – אולי, הוא כה זעיר שלא ברור אם הוא הלך לאיבוד או פשוט לא רואים אותו – וכך זוט, כמו רינגו, וכמו הימלר, קנה לעצמו מקום בהיסטוריה בלי שיצטרך להתאמץ במיוחד בשביל זה. הוא פשוט היה שם כשההיסטוריה עברה ברחוב שלו, אספה אותו אל חיקה, והנציחה אותו.
מה היה רינגו בלי הביטלס? כלום. מה היו הביטלס בלי רינגו? אותו דבר בדיוק.
והימלר? טוב, נכון, הוא התאמץ על התפקיד שלו בהיסטוריה קצת יותר מזוט ומרינגו. אבל זה כי הוא היה צריך לבדל את עצמו מהבוס – תארו לעצמכם שלמנהיג של הביטלס היו קוראים "דינגו".
וחוץ מזה, זה האופי של הבנאדם, פקיד מתאמץ. מה היה הימלר בלי השואה? פקיד מתאמץ במקום אחר. ראש מחלקת ארנונה בעירייה, נגיד, או עורך דין במשרד קטן כזה בגבעת אולגה, מאלה ששולחים הוצאה לפועל לאנשים שחייבים לרשות השידור. למזלו, באו אליו הביטלס של תקופתו, ואמרו לו, הי, אנחנו אוספים אנשים עם שמות דומים להיטלר, רוצה להצטרף?
וזה עושה אותי אופטימי.
כי מה זה אומר? שהכל יכול לקרות. רק תעמוד בשקט במקום, ותראה שהכל יסתדר. זה עבד לזוט. זה עבד לרינגו. זה עבד ל – טוב, עבד חלקית (ויש וידוי רומנטי-צה"לי:)
4.
יש לי אובססיה על פנלופה קרוז. איזה יפה היא!
אבל בצוק איתן, היא יצאה נגד צה"ל, וירד לי ממנה, כי צה"ל זה מעבר לשמאל-ימין.
אבל אז ראיתי בבי.בי.סי מה צה"ל באמת עשה שם, ואני לא אומר, הצדק איתנו, אבל פנלופה קרוז, בתור שחקנית שמאוד מושפעת מדברים ויזואליים… אז כבר לא ידעתי איך אני מרגיש כלפיה.
אז כדי לבדוק את זה, הלכתי לסרט הזה שהיא חצי ערומה? ומה זה נהניתי! אם כי יכול להיות שזה בגלל שעבר זמן מהמלחמה, וכמה זמן אתה יכול לכעוס על פנלופה קרוז. או על צה"ל (ויש זיכרון לסיום:)
5.
היה לי כלב פעם. רקסי. אבל אז הוא נדרס, על ידי נהג דרוזי. שמצד אחד זה ערבים שמשרתים בצה"ל, אז ריספקט. אבל מצד שני סוחתק תלמדו לנהוג! התלבטתי התלבטתי, אבל בסוף אמרתי מה, שלטון החוק וזה, אז התלוננתי במשטרה.
אבל במשטרה אמרו, מה אתה רוצה? כולה כלב.
בני זונות שונאי כלבים. יצאתי החוצה מהתחנה, השתנתי להם על ניידת.
בא שוטר ודפק לי מכות, כמעט הרג אותי. ואני רואה את המפקד שלו יוצא מהתחנה, ואני צועק, הצילו! וכלום. המפקד שלו עומד, מחייך.
חשבתי אם להתלונן עליו במח"ש, אבל השוטר שהרביץ? גם היה דרוזי. אז עוד פעם דילמה. בסוף אמרתי, אין, זה בעיה ללא פתרון. וגם, דקה אחרי זה הוא נכנס לניידת, לקח רברס ודרס את המפקד שלו. סוחתק, תלמדו לנהוג (ומה אמרתי על רינגו והימלר וזוט? רק תעמוד במקום, ההיסטוריה כבר תסדר את הכל)
