לנתניהו אין קלפים טובים כמו שנראה, בקרב מול גנץ ואשכנזי על התקציב. עם צחי חרטא הנגבי, אבטלה גואה וטיפול כושל בקורונה, איום הבחירות הוא איום סרק - אבל זה לא אומר שלא ייפלו בו

סיוון רהב מאיר מנתחת את ההתעמרות והחברה המושחתת במגילת רות, אבל עוצמת עיניה מול סיפורי ההתעמרות והשחיתות היוצאים מהמעון בבלפור. כמה נעים ונוח לעסוק בעברינו המפואר ולא בהווה המביש מול עינינו

נזקו של גנץ לדמוקרטיה גדול מנזקו של נתניהו. נתניהו וכבודתו מלאת שרצים להתפקע, הידועים (ברובם) לכולם, ואילו התקווה הלבנה כעת היא עגלה ריקה שהכשירה את השרצים הנוראיים ביותר

ההצטרפות של גנץ לממשלה תחת נתניהו היא אסון, לא לגנץ - למדינה. לתקשורת השפוטה של נתניהו שצרבה עבורו את התודעה שחייבים ללכת לאחדות, יש חלק מרכזי בכך

מנותקים, יהירים, נכנעים לערבים, מושחתים, מעסיקים עיתונאי-בית - נתניהו הצליח להדביק לראשי כחול לבן את כל נגיפיו, ולצאת מנצח. איך? בעיקר בגללם

מעטים הרגעים בהיסטוריה שבהם אדם אחד יכול להכריע גורל של מדינה שלמה. אדוני היועץ, זוהי קריאה אחרונה בטרם פורענות. עליך להודיע בלב כבד, אך שלם: נתניהו לא יכול להרכיב ממשלה

כדי שהשופטים יורתעו, התיקים יקרסו כמגדל קלפים, העדים יאבדו את זיכרונם וחקירות נוספות לא ייפתחו - אסור לנתניהו לאבד את כסאו. הדרך לשם עוברת בהשתלטות שקטה על התקשורת, היורה רקטות של האשמות חסרות שחר וצרורות של פייק-ניוז השכם וערב

הפרסום של תמלילי הרפז הביא לנתניהו הרבה נחת: גם הסטת סדר היום לטובתו, גם הכפשת מנדלבליט שסיים את תפקידו מבחינתו, וגם הפלת אשכנזי וברק בפח