בוא מוות יקר שלי. קרב נא בשקט. אני כאן בחדר המדרגות ממתין רק לך. בבקשה, בלי תרועת חצוצרות. אמי ישנה למעלה. קח אותי בידידות. אל תניח לאמי לראות אותנו מתחבקים כחבק דוד או אחיין. אנא ממך אל תתקע בחצוצרות. אמא ישנה למעלה". (זיאד חדאש, אחד המספרים הפלשתיניים המוכשרים קולט את הרגע של עזה ונוגע גם באבל שלנו. תרגום מערבית: ארנון רגולר).
איור: אילה טל
*
מספר הקורבנות שנגבו מישראל במלחמה הזאת גבוה מזה של המלחמות האחרונות. קצב נפילת חיילי צה"ל מסחרר. נכון לשבת בצהריים, 40 חיילים וקציני צה"ל הרוגים בקרבות ברצועה. בערב כבר נודע כי שניים נוספים מתו מפצעיהם ובראשון בבוקר מסוכמים כבר 43 חללים.
138 חיילים מאושפזים בבתי החולים ברחבי הארץ. שלושה מוגדרים כפצועים קשה מאוד, וארבעה כפצועים קשה.
שני אזרחים ישראלים ועובד זר נהרגו מטילי החמאס. שניים אחרים מתו במהלך האזעקה. 575 איש טופלו על ידי מד"א מאז ראשית המלחמה. מיליוני אנשים במדינה מצויים תחת איום טילים יומיומי. מיליוני בני אדם ברחבי המדינה רצים כמעט בכל יום למקלטים, מרחבים מוגנים או חדרי מדרגות. עשרות אלפים מתוכם צמודים יומם ולילה למרחבים המוגנים מאז ראשית המלחמה ואינם מעזים להרחיק מפתח הבית.
עשרות-אלפי ילדים בגני הילדים שרים על צבע אדום, מבועתים מכל צליל נפץ. קשה לאמוד את מספר נפגעי החרדה או את כמות האנשים שסובלים או יסבלו מפוסט-טראומה בעתיד. עוצמת הפגיעה הכלכלית במדינה והשלכותיה על החיים של כולנו ודאי יתבררו רק בהמשך.
*
גם מספר הקורבנות הפלסטינים מאמיר מדי יום, בסחרור שקשה לעקוב אחריו. לפי הערכות משרד המתאם לעניינים ההומניטאריים של האו"ם, נכון לצהרי יום שישי, נמנו 857 הפלסטינים מתים, מתוכם 649 אזרחים, ובהם 194 ילדים ו-101 נשים. בשבת התעדכן המספר ליותר מ-1,000 הרוגים. בארבע השעות הראשונות מאז תחילת הפסקת האש ההומניטארית חילצו הצוותים הפלסטיניים 81 גופות מבין ההריסות.
לפחות 42 משפחות שידוע עליהן איבדו שלושה או יותר בני משפחה בתקרית ירי אחת. מעבר לטראומה המשפחתית יש פגיעה קולוסאלית במרקם החברתי העזתי כשמשפחות ניזוקות באופן כזה. תועדו יותר מעשרה מקרים שבהם חוסלו משפחות, כשהמטרה היתה אחד מבניהן.
בשישי בצהריים נמנו שם 5,118 פצועים, מתוכם 1,516 ילדים ו-1,012 נשים. בשבת התעדכן המספר ל-5,730 פצועים.
נכון לשישי, 3,333 יחידות דיור ברצועה ניזוקו באופן שלא מאפשר מגורים; 3,380 ניזוקו באופן שמאפשר מגורים.
18 מתקנים רפואיים (בתי חולים, מרפאות, מרכזים רפואיים) הופצצו.
לפי חישוב משפחות שחוו מוות, פציעה או אובדן בית מאז תחילת המלחמה, 165 אלף ילדים יידרשו לטיפול פסיכולוגי-סוציאלי. מה הסיכוי שיקבלו אותו?
נכון לצהרי יום שישי 167 אלף איש נאלצו לנטוש את בתיהם ולמצוא מקלט ב-95 בתי ספר של אונר"א. מקלט פירושו מזרן על הרצפה בכיתת בית ספר. בחלקם יש יותר מ-80 אנשים בכיתה, מה שמוסיף על תחושת הלחץ במשפחות שחוו טראומה.
גם במקלטי אונר"א שנערכו בדוחק לקליטת כ-100 אלף פליטים, נדחסים כעת ב-150 אלף פליטים. אבל גם הנמלטים למקלט מצאו את עצמם תחת הפגזה כשצה"ל ירה על אחד המקלטים, קטל כ-16 מהם ופצע מעל 200 על פי דיווחי אונר"א.
*
This is how we celebrating #Eid AlFitr in #Gaza #GazaUnderAttack #AJAGAZA pic.twitter.com/MO90gaikR5
— فلسطينية وجدّي كنعان (@MaramAzzam) July 28, 2014
ישראל כותשת את עזה בעוצמה חסרת תקדים. רק בלילה שבין שישי לשבת הטיל חיל האוויר כ-100 פצצות שכל אחת מהן מכילה כטונה חומר נפץ. וזה רק חלקו של חיל האוויר. מלבדו מפגיזים בשטח חיל הים, תותחנים, שריון ויחידות קרקעיות. דמיינו את עוצמת ההפגזות שחווים האזרחים. את העולם רועד מבוקר עד לילה, יום אחרי יום.
גם כשהפלסטינים נמלטים מביתם לדרישת צה"ל ובורחים ממקום למקום למכרים, בני משפחה או מקלטי אונר"א, הם אינם מוצאים מקלט. סוכנות הידיעות סמא דיווחה כי לפנות בוקר בשבת הפגיז מטוס קרב ישראלי בית של ארבע קומות בחאן יונס, ועד כה ידוע על 19 הרוגים פלסטינים, מהם 11 ילדים וארבע נשים. ההרוגים הם בני משפחת א-נג'אר, שנמלטו מבתיהם בכפר חוזאעה מאימת הפגזות ישראל ומצאו מקלט בחאן יונס.
במשך המלחמה חלה עלייה במספר ההפלות, הלידות המוקדמות ותמותת הפעוטות בקרב נשים בהריון. שלוש מתוך כלל הנשים ההרות שנהרגו במלחמה היו ממשפחת אבו ג'מעה ליד חאן יונס שביתם הופגז ב-20 ביולי וקבר תחתיו 25 בני אדם, רובם ככולם בני אותה משפחה.
*
גם תנאי החיים ברצועה מזוויעים, ומצויים על סף אסון הומניטרי. על פי נתוני ארגון גישה, 90 אחוזים מהמים הזורמים בעזה אינם ראויים לשתייה. כמות האנשים שאין להם נגישות למים זורמים או סובלים ממחסור בשירותי תברואה כרגע היא 1.2 מיליון בני אדם.
חלק מהמקלטים בצפון ובמרכז הרצועה לא נגישים למוצרים בסיסיים, בעיקר מים, בגלל הלחימה.
מאז תחילת הלחימה מתרחשות הפסקות חשמל מתגלגלות של 20 שעות ביממה ברוב המקומות ברצועה. 80 אחוז מתושבי הרצועה מקבלים חשמל עד ארבע שעות ביממה. בתים רבים מנותקים לחלוטין מחשמל בגלל נזקי ההפצצות. שאיבת ביוב, מתקני התפלה ומים מבארות זקוקה לחשמל.
בהיעדר חשמל ברוב המקומות מתעוררים קשיים בתפעול שירותי חירום. בין היתר, אין אפשרות לטפל בשפכים. 80 מיליון ליטר שפכים בלתי מטופלים נשפכים לים בכל יום. שליש מבארות המים של עזה לא מתפקדים. מחסור בשירותי תברואה פירושו ביוב שעולה על גדותיו בהיעדר שאיבה, וערבוב של מי שפכים במי התהום בעיקר בצפון הרצועה הם סכנה בריאותית אקוטית.
בעזה חל זינוק מטורף של יותר מ-100 אחוזים התרחש במחירי המזון. במקביל, רוב זמן הלחימה הבנקים והכספומטים סגורים ולאנשים אין מזומן לרכוש מזון ומצרכים בסיסיים להישרדות.
ארגון הבריאות העולמי דרש במהלך הלחימה מסדרון הומניטרי לפינוי פצועים ממקומות שהופצצו ואפשרות להביא תרופות מצילות חיים לנפגעים.
בגדה, במה שמסתמן כראשיתה של אינתיפאדה שלישית, נספרו כבר תשעה הרוגים במהומות. המהומות מתפשטות גם בקרב ערביי ישראל. "משטרת ירושלים אימצה מדיניות חדשה של שימוש במי ביוב בזרנוקים לפיזור מפגינים במזרח העיר", כותב ארנון רגולר. "שכונות שלמות שהרחובות, המכוניות, המרפסות שלא לדבר על כביסה, ספוגים במי ביוב ימים רצופים ללא יכולת להסיר את הריח. זה כדי לדכא את ההפגנות הרצופות".
*
איכשהו למדנו להאמין כאן שתושבי הצד השני הם "חיות טרף". המתונים ביננו רואים בהם בשר תותחים או "מגן אנושי" מתבקש. מאסה של "נזק אגבי" הכרחי. אולי אפילו רצוי ואפקטיבי. הרי תושבי עזה אינם יודעים שרע להם תחת שלטון החמאס והם זקוקים לבית הרוס וילדים מתים בהפגזה ישראלית כדי להבין שישראל צודקת.
מוות שם, בצד הפלסטיני, זה לא בדיוק אותו מוות כמו אצלנו. שם זה מאובק, חסר פנים, חסר שם, המוני, תועמלני, ערבי כזה. הרי גם בסוריה ומצרים טובחים המוני ערבים, אז הם בטח רגילים כבר. שיגידו תודה שהם חיים בדמוקרטיה הישראלית של ביבי וליברמן ולא תחת שלטונו של אסד.
לנו מותו של כל חייל כואב כשאול, אבל להם לא באמת איכפת מהילדים שלהם. אולי הם עושים כל כך הרבה ילדים מכדי שיוכלו להבחין שאחד או שניים או שלושה מהם רוסקו מתחת לביתם שהפך לעיי חורבות. אולי הם פרימיטיבים מכדי לחוות כאב אמיתי. לא כמונו, שמבכים כל מוות ומגיעים באלפינו להלוויית חייל בודד. לוויות האלפים שלהם הן לא הפגנת כאב. הן התגודדות ועימותים והתפרעויות ומהומות.
מתיהם הם שאהידים. לא כמו מתינו הקדושים. שאהיד וקדוש הם שני מושגים שונים בתכלית. לוויות האלפים שלהם הן לא הפגנת כאב. הן התגודדות ועימותים והתפרעויות ומהומות. על תמונת אבא פלסטיני אוחז בהבעה מיוסרת את בתו התינוקת המתה, פוסע בין גופות מרוסקות ברחובות שבורים – מסבירים לנו באולפנים האינסופיים שהפלסטינים "רק מחכים לתמונות מוות פוטוגניות כל כך". במו אוזני שמעתי.
אנקדוטה קטנה: ארגון "בצלם" ערכו סירטון עם שמות הילדים המתים הפלסטינים בשם "לילדים בעזה יש שמות", וביקשו לשדרו בתשלום בתחנות הרדיו של קול ישראל. בתשדיר מוקראים שמות קומץ מן הילדים שנהרגו. ילדים. לא מחבלי חמאס. אפילו לא כאלה שאולי הצביעו או תמכו בהם לפני שנים רבות. התשדירים נאסרו לשידור בטענה שלקרוא בשמות של ילדים פלסטינים מתים זה עניין שנוי במחלוקת. המנכ"ל ויו"ר רשות השידור פסלו אותם אישית.
ולא בכדי. להרוגים שלנו יש שמות, תמונות וגיל צעיר, עלמים בשיא פריחתם, שהלב נחמץ למראם. ההרוגים שלהם הם מחבלים קטנים, בפועל או בפוטנציה. תמונותיהם נחסכות מהטלוויזיה הישראלית מטעמים אתיים. כשהן עוברות ברשת הן נשק ציני בתעמולה השטנית של האויב. כאלה הם גם מוחמד מלכי בן השנתיים או סיראג' אל עאל בת השמונה או יסמין אל מטווק בת הארבע שחיו את חייהם הקצרים במצוקה ופחד, חוו מלחמות והפגזות בלתי פוסקות ואימה, חשיכה וצלמוות עד שירדו אל הקבר.
*
אבל הזיהוי המוחלט של מיליון ו-800 אלף תושבי הרצועה עם ארגון החמאס היא טעות טראגית, שמשרתת את הסיפור הפשטני על הטובים והרעים שנוח להנחיל כאן. תושבי הרצועה חיים בגיהנום עלי אדמות. הם לכודים בצבת של כיבוש כפול. מדינת ישראל לא באמת יצאה מעולם מהרצועה. היא הסיגה את כוחות הצבא אבל שמרה על השליטה המוחלטת במעברים, באוויר, בים וביבשה. עזה מעולם לא היתה מדינה עצמאית, אוטונומית, חופשית.
החמאס אמנם עלה לשלטון בכל שטחי פלסטין בשנת 2006 כמחאה על שחיתויות בארגון פת"ח, אבל ב-2007 תפס בכוח את השלטון בעזה ומאז לא נערכו בה בחירות. על פי נתוני ארגון גישה, מעל מחצי מתושבי הרצועה הם בני 18 או פחות, כלומר כאלו שהיו קטינים או שטרם נולדו כשהחמאס השתלט על הרצועה בכוח. השתלטות שלוותה בקרבות רחוב סוערים והוצאות להורג של אנשי פת"ח.
שלטון חמאס ברצועה הוא לא דמוקרטיה סקנדינבית. הוא שלטון דורסני. הוא מפעיל מעקבים, זימונים לחקירות, הלשנות, משפטי שדה והוצאות להורג. התנגדות גלויה מולו היא סיכון חיים. מנגד, מפעילה ישראל שיטות של מצור וסגר על המעברים ברצועה. אילו רצה מישהו להימלט ממנה או להגר נדיר שהצליח לעשות זאת. עזה היא כלא צפוף ואכזרי שאין ממנו שחרור או ניכוי שליש על התנהגות טובה.
כנראה ששבע שנות סגר ישראלי ברצועה לא ממש הרתיעו את החמאס או עצרו את התחמשותו. ארגון הטרור הזה מצא דרכים להתחמש, להתחפר, להטיל מרות על תושבי הרצועה. שנות הסגר הצליחו לפגוע קשות באוכלוסייה האזרחית המעונה. ישראל בודדה את הגדה מהרצועה, הפרידה בין משפחות, שלטה בתנועת הסחורות, הגבירה את המצוקה ואת אחוזי האבטלה, השפילה ודיכאה מוראלית וחנקה כלכלית.
לילדי עזה אין עתיד ואין תקווה, אין מדינה ואין אופק לייחל אליו. רבים מהם צמחו בתוך טראומה מתמשכת, ממש כמו ילדי הדרום, רק ללא כיפת ברזל ותחושת הצבא החזק. באין תקווה מדינית או עתיד שאפשר להפסיד, האימה המתמשכת והשנאה המבעבעת יהפכו את הטרור למוצא היחיד. אפשר לרמוס את הזעם הזה בעוד 1,000 סיבובים של קטל הדדי מחריד, או להכיר בכך שגם שם חיים בני אדם כמונו. ואולי, אולי אפילו להציע להם תקווה.
